תיאטרון ב"ש עם אחת ההצגות החשובות שהועלו על במת התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות
קול בודד נגד שתיקת ההמון
תיאטרון באר שבע מעלה מחזה של בועז גאון וניר ארז שהוא עיבוד ל"אויב העם", המחזה הקלאסי המהפכני של איבסן שבו איש אחד ניצב נגד קהילה שלמה, בעלי הון, פוליטיקאים ותקשורת במאמץ לעצור את זיהום המים בגלל התעשייה הסמוכה. המחזה של איבסן נכתב לפני כמעט מאה ושלושים שנה ובתכנייה נכתב ש"עלילתו הייתה עלולה להתרחש בישראל היום".
עלולה? היום? המחברים לא שמעו על נחל קישון? ניחא, אלה צרות של הצפון הרחוק. אבל מה ההסבר לכך שהם מעלים בבאר שבע מחזה שהוא "עיבוד מקומי עכשווי" כהגדרתם ובמאמר שלהם בתכנייה וגם לא במחזה אין אף מילה על רמת חובב, מכתשים, כי"ל, הקרייה למחקר גרעיני?
לעומת זאת יש במאמר הצהרת תודה וגאווה בתיאטרון, שיו"ר ההנהלה הציבורית שלו הוא אשר גרינבאום, המשנה למנכ"ל כי"ל, על כך שהתיאטרון "איפשר לנו לתרום את תרומתנו הצנועה לטיהור הרעל הפוליטי, התקשורתי והעסקי השולט במדינה".
ייתכן שההתעלמות הזאת, או הבחירה באנונימיות של העיר שבה מתרחשת העלילה של גרסתם, הייתה יכולה להיות בסיס לביקורת חריפה. אלמלא באה לעזרתם המציאות הישראלית העכשווית עם חוק האזרחות החדש וכל מה שנובע מסעיפיו, והצעות חוק אחרות המאיימות על הסניטריה הציבורית. אלה למעשה הפכו להיות העניין המעיק על גאון וניר כפי שמעיד סיום המאמר שלהם: “אנו מסרבים לפחד ממזהמי השיח הציבורי הישראלי, הקוראים, מבוקר עד לילה, לעריפת ראשיהם של 'אויבי העם'. כאמנים, כישראלים, אנו עומדים על זכותנו – לטהר".
"בוגד" (צילום: דניאל קמינסקי)
כשלעצמה, ההכרזה הזאת די בה כדי לברך על העלאת המחזה ולהעריך את הדגשים האקטואליים שנוספו בגרסה הישראלית. גם על ההומור הסאטירי. ואכן, הם הוציאו תחת ידם דרמה טובה שאמורה לאתגר את הקהל ומייתרת את ההשוואה אל המקור ואת איתור ההבדלים או הוויתורים והקיצורים. למעט אולי הקיצוץ המסיבי של מערכה הרביעית של איבסן שככל שאני שב ומעיין בה ובנאמר בה אין לי ספק ששמירתה כמעט במלואה בגרסה הישראלית הייתה מועילה לה ולעניינם המוצהר של גאון וניר.
מרקם המחזה הנוכחי מוסיף לעלילה המקומית מערכת בחירות, אוליגרך רוסי-ישראלי, הון-שלטון גלוי, קצין צה"ל ועוד כמה אזכורים חולפים שמעגנים את העלילה במציאות שלנו, ובראשם ההחלטה המבריקה לשנות את שם המחזה ל”בוגד”, המונח החדש המטיל צל כבד על חיינו כאן ועכשיו. תשעים דקות בלי הפסקה בבימוי חד של ניר ארז, ובעיצוב דמויות שקל מאוד לזהות במסדרונות השלטון, האקדמיה, התקשורת והרחוב על רקע כתובת הקיר הגדולה האדומה והזועקת "בוגד" .
את הקול הבודד כנגד שתיקת ההמון ומזהמי השיח הציבורי נושא בהצגה הזאת אמיר קריאף, המגלם את טומי דואני, המדען שחושף את זיהום המים שיוצרים מפעלי התעשייה בפארק "אשל-סיטי" הסמוך, ומספק תעסוקה לאלפי משפחות. משחקו של קריאף נושב התנשאות אקדמית "שליחותית" במידה רבה, ובעיקר כשאינו לחוץ, אך הוא מצליח לעצב דמות אמינה ככל שהוא נרגע ומבין את מקומו כיחיד נגד הרבים, כדובר המיעוט הצודק, ובסיום ההצגה הוא בעל עוצמה רוחנית מרתקת.
יונתן צ'רצי מצוין כאחיו סיימון, ראש העיר הניצב לפני בחירות ויודע כי בחירתו מחדש תלויה בשתיקת אחיו, ובעזרתם של שני בעלי ההון, שוולדימיר פרידמן וזהר שטראוס מגלמים בחן והומור "שחורים" כהלכה; של איש התקשורת המתקרנף, במשחקו המבריק של יוסי צברי, וגם של מיכאל אלוני ככתב טלוויזיה המחזר אחרי בתו של טומי, ואלירן הרוש כצלם הטלוויזיה. טובות ותומכות בטומי הם רעייתו קתי, במשחקה הרגיש של נדיה קוצ'ר, והבת ירדן, במשחק נעים של יעל איתן. מוריס כהן היה קצין צה"ל שמעביר את תמיכתו למתנגדיו של טומי.
ניב מנור עיצב תפאורה מופשטת שמאפשרת לשנות את מיקום ההתרחשות, עם קיר אחורי שחור העולה בהדרגה וחושף שמי תכלת שברגע הנכון מתכסים בכתובת האדומה "בוגד". קרן גרנק עיצבה תאורה הממלאת את "החסר לכאורה" בתפאורה. מורין פרידמן עיצבה תלבושות נאות ורן בגנו מילא את חלל הבמה והעלילה במוזיקה רגישה ודרמטית ברגעים הנכונים.
"בוגד" (צילום: דניאל קמינסקי)
"בוגד" בתיאטרון באר שבע היא מההצגות החשובות ביותר שהועלו על במת התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות. אם הייתה עולה על בימות התאטרונים של תל אביב, אפילו כהפקה משותפת, הרעש שלה היה נשמע מקצה הארץ ועד קצה. וכך גם צריך שיהיה.