חן כובש

לא יהיה זה מופרך להגיד שישראל 2011 היא כיום הסאטירה במיטבה, וכל ניסיון לתאר את המדינה, את מעמדותיה, בשלטון ובהון, בחזית או בעורף, במקבות או בקורנסים סאטיריים יחוויר לעומת המציאות שהם תוקפים. ובכל זאת, עם תודעה ברורה שזה כך, מגיחה לחיינו  חבורת שחקנים צעירים, פרינג'אים, כמעט אנונימיים, מקימים אנסמבל ומחליטים שזה הזמן הנכון להעלות מופע כי "חדורי תחושת שליחות וגאווה, רואים עצמם נאורים, ליברליים, שוחרי זכויות אדם וצדק".
 
זה כמובן תיאור מסוג אלה שעושים רושם טוב על מבקרים כמוני, שהרי זה מה שדרוש לנו מעת לעת. קצת רעננות שמודעת לעצמה, פה ושם הצלפה עצמית, ובעיקר רצון להגיד משהו בעל תוקף כאן ועכשיו, שאולי גם יזכרו אותו או ייזכרו בו במעמדים נוסטלגיים.  אלה הם תנאים מוקדמים להצלחה אפשרית.
 
והתנאים האלה מתקיימים במופע הסאטירי "הבועה לי" המועלה עתה בתאטרון הערבי-עברי ביפו, אחרי התחלה מבטיחה במסגרת לילה-פרינג' של צוותא. לא צריך להיות מבקר גאון כדי להבין שכבר שם המופע הוא הברקה סאטירית יפה, המכריזה שיוצרי המופע אינם רוצים להיות "אבו עלי”, וגם לא כל כך משתגעים באהבתם לבועה "הסמולנית" שאליה הם משויכים.
 
יוצרת המופע יעל טל כתבה טקסטים מבריקים וביימה מצבים מצחיקים למופע שהוא יצירה אנסמבלית מצוינת שלה עם חמשת המבצעים המגויסים לה – עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור ונעמה רדלר שגם כתבה את הלחנים, מנגנת ואחראית לניהול המוזיקלי של המופע.
 
בין שיאי המופע מצויים ביצועים לשיר “שומר החומות” של דן אלמגור ובני נגרי. ובהשאלה  אפשר לומר כי טל וחבריה התגייסו להגן על התודעה הישראלית מפני השכחה עצמית ועיוורון. הם יודעים שההגנה הזאת חיונית להם עצמם, וזה מה שמעניק את החן הכובש (כן, הרבה כיבוש יש) של המופע הצנוע שלהם, למרגלות ציור צבעוני של רויטל כרמל, שגם עיצבה את התלבושות, ובתוך התאורה הטובה של נדב ברנע.