פסטיבלים - "ירח אלבמה" – ככה הן עושות את זה

צבי גורן מצא שבתיאטרון הרצליה גייסו את התושייה של הנשים שבחבורה ושלפו מהכיס מפתח מרענן ופתחו צוהר תיאטרלי ואקטואלי לחומרים הנפלאים של ברטולד ברכט

ברכט נולד מחדש

מה עוד אפשר לחדש כששרים את "מקי סכינאי"? וכמה פעמים עוד אפשר להזדעזע מהסיפורים על רוצחת הילדים מארי פארר? ועד מתי נמשיך להניד ראש ולארוז מזוודות עם אישה יהודיה אחת שמקדימה לפענח את אהבתו הגרמנית של בעלה? וכמה פעמים יזכירו לנו שאדם הוא אדם, ובלעדיו הטנק לא יורה והמטוס לא ממריא?

נכון, בינתיים יש מזל"ט וטילים מונחים, אבל תמיד, איכשהוא, המתים הם בני אדם. עד היום. לתמיד. והאישה, למרות כל המאמצים ותנועות השחרור, ממשיכה להיות קורבן של דיכוי, ניצול מיני ואלימות.

ברכט לא ניבא את כל אלה, ועוד הרבה מכאובים אחרים שנדמה כי השנים העוברות רק גורמות להם להצטבר, מלבות את השנאות, ומצחצחות לשון חנופה ודברי הרגעה מלאכותיים, מהסוג של "לנו זה לא יקרה", או "אנחנו זה לא הם".

זאת באמת לא חכמה כזאת גדולה לקחת את החומרים המוכרים של ברכט ולעשות עמם ערב-קברט מבדר. באים, שרים, מנגנים, מוחאים כפיים ויאללה, קדימה לתפוס ראש על הבר, או להתנחם בזרועות מזדמנות וקצת יותר. אבל בתיאטרון הרצליה נתנו לברכט הזדמנות להיוולד מחדש בחממה של חנה מרון, זו שבאה משם, מגרמניה, לפני שבעים ואחת שנים, ממש לפני שהשער נסגר, ואחרי הרבה מעשים טובים, ואחרי אין-ספור מלחמות, עדיין בוער בנשמתה להביע מחאה. נגד מלחמה, נגד גזענות, נגד דיכוי וביזוי.

חנה מרון גייסה את מיטב החומרים המוכרים, הוסיפה כמה דברים שאינם מוכרים כל כך, עיבדה וערכה אותם לרצף בימתי – בעיקרו על בסיס אסוציאציות אישיות - וביימה במלוא הרצינות ערב שיש בו תיאטרון, רציני מאוד ואירוני עד כאב, במסווה של קברט מוזיקלי.

ערב של נשים

מילת המפתח של ההפקה הזאת היא נשים. הן אלה שעושות את זה לברכט, המנוול הכישרוני שהתעמר בנשותיו-אהובותיו, בגד בהן, ניצל את כשרונותיהן, גנב את יצירותיהן, ובמגע אצבע יצר דימוי-נצחי לעצמו ולתורתו הבימתית.

חנה מרון לא נבהלה, ויחד עם מעצבת התפאורה והתלבושות אלכסנדרה נרדי ועם מעצבת התאורה ג`ודי קופרמן העמידה במה שמזכירה בצבעים החיים שלה ציורים מהימים ההם בין שתי מלחמות העולם. זה כולל הרבה שחור של שכול, ואדום של דם. וזה מרשים.

המוזיקה היא כמובן בעיקר של קורט וייל, וגם של סשה ארגוב ושל שפי ישי, המעבד והמנהל המוזיקלי של הערב הזה, שגם מנגן בקלידים יחד עם רועי שקד אשר על התופים ותום פלג אשר על הבס. ולמרות שהם גברים בערב של נשים, הם עושים את שלהם מצוין.

אך אם יש לערב הזה משמעות וטעם, הרי אלה מצויים בנוכחותן הלוהטת כל כך של ארבע השחקניות, שיודעות להתנועע לפי הכוריאוגרפיה המעודנת של מורן ליאני ודניאל בנימין, ולשיר את הפזמונים המוכרים כאילו עתה זה יצאו מתחת ידי הכותבים ולא צברו עד כה עשרות גירסאות מוכרות.

לאורה ריבלין, שהקריירה שלה התחילה עם ברכט כשהייתה שחקנית-ילדה בהבימה, בסוף שנות החמישים, לונה יקר, אביטל פסטרנק ואורית פלג מצליחות ליצור אנסמבל קולי כשהן מזמינות וויסקי, אהבה ודולרים ב"ירח אלבמה", "ביום אף-פעם הקדוש" ובשני דואטים מתוך "אופרה בגרוש".

כל אחת מהן מפגינה את יכולותיה בשני פזמונים "אישיים", כל אחת בדרכה ובייחוד הקולי והעיצובי שלה – לונה יקר עם "מקי סכינאי" ובעיקר עם "אנקש", אביטל פסטרנק עם "מה קיבלה אשת החייל" ו"הבלדה על מרי א.", אורית פלג עם "ברברה" ו"שיר הרוזנת", ולאורה ריבלין עם "גני, כללת שודדי הים" ו"סורבאיה ג`וני".

הן חזקות במיוחד בקטעי הטקסטים, הן כ"קבוצה" והן כל אחת בנפרד. הודות לטקסטים שהן מגישות הופך הערב הזה להיגד עכשווי, אקטואלי וחזק, אולי אף יותר ממה שהיה במקור. כי כן כיום אנחנו חכמים לאחר מעשה ביחס למסופר ונאמר בהם. הצרה היא שאנחנו – כלומר האנושות כולה וישראל בכללה – טיפשים בשעת מעשה. או אדישים. או גרוע מזה.

ואם לא נשמע, לא נדע ולא נזכור. ואם לא נלך לראות את התיאטרון של ברכט ומרון וחברותיה – לא יהיו לנו מפגשים מאירים עם מה שהיה, וכנראה גם עם מה שיהיה.

מועדי מופעים