גלעד עברון, אופירה הניג ותאטרון חיפה מעלים את הרף של המחזאות הפוליטית הישראלית
ניסיון לפרוץ מצור רוחני ונפשי
האזהרה בכותרת המאמר מכוונת אל מי שיעקמו את אפם הפוליטי תוך כדי הצגת "יוליסס על בקבוקים" ולאחריה. אליהם אפשר להפנות גם את השאלה "לשם מה צריך תאטרון?".
כמובן שזכותם של המעקמים את האף לטעון כנגד הנאמר במחזה הזה, שעניינו המצור הנמשך על עזה והניסיון של מורה ערבי ישראלי לפרוץ אותו באמצעות ספרים. זכותם גם להזדהות עם המאמץ של רשויות החוק והביטחון למנוע את הניסיון הזה. אבל אם הם באים לתאטרון – הם ודאי יודעים שהתפקיד הגדול ביותר שלו, כפי שהמלט מנסח זאת, הוא לשמש מראה למציאות.
אבל מה אם לא? מה אם התרבות משתתקת ונועלת את עצמה מאחורי "מה יגידו – ומה יסבסדו שליטים?”. בשביל מה לכתוב ספרים אם נוח לרכוש אותם בסדרות של יוקרה מדומה כמו זו שמעניק שיש קאררה לסלון ולשירותים, או במחיר הזדמנות של חיקויי עץ וברגים מתכלים משבדיה? ומי צריך תאטרון כדי לראות את מה שהוא מסרב לראות, אם נכחה ובמישרין ואם במעקף המראות?
אפשר להיכנע, בלי ספק. אך אפשר גם אחרת. גלעד עברון ואופירה הניג עושים זאת בהצגה "יוליסס על בקבוקים" המועלית בתאטרון חיפה, ומחברת אליה קהלים שעד כה לא הגיעו לשם, וכוונתי היא לערביי ישראל. לפתע מחזה ישראלי משובח שמנסה לתאר מה שהם כנראה מרגישים ואשר ניתן לשייכו לתפיסת מרחב וקיום אנושי ותרבותי.
עניינו האמיתי של המחזה הנפלא הזה של גלעד עברון הוא הרצון לפרוץ מצור רוחני ונפשי והצורך לעשות זאת נוכח מצוקת נצורים. ייתכן מאוד שהמורה הערבי-ישראלי נאיבי מכדי להצליח במשימה שנטל על עצמו, להגיע לעזה על רפסודה שיצר מבקבוקים ריקים, ולהביא ספרות לילדיה, לתלמידיה, לאנשי הרוח ולמחפשים מקלט מהמלחמה.
לוא סתם ספרות, אלא ספרות רוסית, כזאת שנכתבה מתוך מרחבים פתוחים או מסמטאות חשוכות, בעליות גג, או בערבות הרחוקות. לא ספרות חתרנית אלא זו שמעיפה את רוח האדם אל השחקים של תקווה עמומה.
חליפה נאטור, יוסף אבו ורדה, צילום: ז'ראר אלון
אמירה גלויה והצגה מדויקת
מי יכול להבין מהלך כזה? ודאי לא עורך הדין הישראלי שאינו מסוגל להבין גם את אשתו שרוצה לשעשע ילדים בעזרתו, ודאי לא חברו המבריק שסעודה טובה ושותפות עסקית מרתקים את דמיונו. מי שמבין הוא רק ה"פרקליט" של טובת הכיבוש, בדרכו האופיינית לבטחוניות נאורה בחסדי חוקיות חסודה.
השפה של גלעד מיוחדת. מדויקת בפשטות שלה, החפה מהתייפייפות לשמה. ההומור שלו טבעי. האמירה שלו גלויה. העלילה אף היא מדויקת בהתפתחות הטבעית שלה מהתמוה אל הברור. שילוב עלילות המשנה מדוד היטב ומשרת בהדרגה את המבנה הכללי. הדמויות של הרגעים הראשונים מקבלות תוכן וצורה מתמונה לתמונה, עד שהן מתגבשות כבני אדם שזהות של רוח וחומר בוקעת מתוכם.
אופירה הניג העמידה את ההצגה מתוך אותה גישה של דיוק חף מגינוני בימה מתפנקים. הדיאלוגים ישירים, מרביתם כמעט ללא תנועה. הכל מתרחש תוך מבנה נזירי שעיצב אבי שכוי – שלושה קירות שחורים שארבע דלתות הקבועות בהן מכניסות מוציאות את השחקנים במהלך שוטף ובה בעת משנה מקום וזמן, בתוך תאורה נגישה של חני ורדי. את החיוך הנוסף מביא הרקע מוזיקלי – בעיקרו הלהיט הישן "חיל פרשים אנו" – שערך שמעון בוזגלו, ואת הריאליה מביאות התלבושות הטבעיות שעיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי.
ובעיקרה, ההצגה של הניג נסמכת על יכולתם של השחקנים להביא כמתוך עצמם את הטקסט המיוחד של עברון. חליפה נאטור הוא המורה האידיאליסט שאינו מבין את המהומה שיצר. דיבורו הרך מתחשל אט אט, קומתו מקבלת משנה-תמירות, עיניו נפקחות ומאירות לו עצמו ולנו את העמדה המוסרית-אנושית שלעולם, כנראה, לא תהיה מובנת בצד שלנו.
איצ'ו אביטל, נעמי פרומוביץ-פנקס, צילום: ז'ראר אלון
את הצד הזה מייצגים איש הפרקליטות/ביטחון במשחקו הלוהט מאוד של יוסף אבו-ורדה. הוא אינו מעגל פינות במשחקו אלא מחדד אותן בנועם דיבורו הנחוש, באדיבות איומיו. איצ'ו אביטל מעצב בעדינות טובה את הסנגור הסימפטי-אמפטי המלווה את יוליסס שלו אל התחנה האחרונה המשותפת שעברון מייעד להם. נעמי פרומוביץ-פנקס כאשתו ויורם יוספברג כחברו משלימים את הצוות המצוין הזה.
"יוליסס על בקבוקים" היא הצגה מרגשת, התובעת מהצופה את חלקו במענה על הטענה המוצגת במאמר הזה: ספרות ותאטרון מסכנים רק את מי שבוחרים להיות כסומא בארובה.