גדולתו של חנוך לוין זוכה לגרסה צבעונית וסוחפת של קבוצת תאטרון מצרפת, אורחת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי של הקאמרי
בלי חנינה ובלי תיקון
במוצאי יום השואה, כשהמראות, הקולות, הזכרונות עדיין מרעידים את הנימים, מעוררים את הכאב מנמנום, ואת ההכרה בעוצמת הזוועה באה קבוצת התיאטרון Le Menteur Volontaire מצרפת והוסיפה את "ייסורי איוב" כנדבך-המחאה של חנוך לוין. "ייסורי איוב" הועלה בתאטרון הקאמרי לפני 30 שנה, הסעיר את הרוחות, ובעיקר כמה מחברי הכנסת דאז, ואף תאטרון ישראלי לא העז לשוב ולהציגו.
גרסתו של לוין לסיפור איוב נפתחת בסעודה המתכתבת עם "הדיבוק" שקבצנים זוכים בשאריות ממנה, והם שמחים בחלקם. אחר כך, בזו אחר זו באות ה"בשורות" המתחברות אל התפתחות השואה – מחרם רכוש וממון אל עקירת שיני הזהב שבפיו, ואז כשהוא בתחתוניו בלבד ניחתות המכות של מות ילדיו.
.
כששלושת רעיו מגיעים הוא כבר קרוב לטירוף, מתגרד בכל גופו, ומכחיש את קיומו של אלוהים. השלושה מצליחים לשכנע אותו שאלוהים קיים בכל זאת, אלא שהפיכת חצר מעלה לשלטון קיסר חדש המכריז על ביטול קיומו של אל היהודים. חייליו מכריזים כי מי שידבק באמונתו "יקבל שיפוד בישבן".
החברים מתכחשים לאלוהים, ואילו איוב דבק באמונתו ומשופד. מנהל קרקס מציע לקנות אותו כאטרקציה – נוסח "אמן הרעב" של קפקא – יחד עם כוכביו האחרים, וברגע האחרון של גסיסתו האיטית איוב מכחיש את קיומו של אלוהים. מאוחר מדי, אומר לו הקצין האחראי על שיפודו, "באותו מחיר יכולת למות אדם עם עקרונות". אז, במגע לויני טיפוסי המתכתב עם צ'כוב, המחזה מגיע לסיומו בשיר נחמה: “יש רחמים בעולם, ואנחנו עוד ננוח".
ב"ייסורי איוב" חנוך לוין מנהל התדיינות נוקבת עם הרעיון המקורי של ספר איוב, ועם עמדתו של איוב הדבק באמונתו, וגם אם אינו מבין את אלוהים – כנדרש ממנו - הוא מסרב להיענות להצעת חבריו להתכחש לו. אך שלא כמו החנינה והתיקון שהוא זוכה להם בתנ"ך, איוב של לוין משלם בחייו, כשהוא משופד על חנית ארוכה.
התכתבות עם המיתוס הנוצרי
לפני חמש שנים הועלה "ייסורי איוב" בניו יורק בתרגום של שי אזולאי וההפקה זכתה בביקורות חיוביות. לפני כשנה וחצי, במסגרת תחרות שהייתה באודיאון של פריז, הועלה המחזה על ידי הלהקה האורחת בבימויו של לורון ברת'ום ובתרגום לצרפתית של ז'קלין קארנו ולורנס סנדרוביץ' וההצגה זכתה בפרס אהדת הקהל ובשבחי המבקרים.
הבמאי לורון ברת'ום הוא מעריץ גדול של יצירתו של לוין ומחייב את שחקניו לקרוא את כל מחזותיו של לוין שתורגמו לצרפתית וכבר ביים בעבר את "קרום" של לוי. על “ייסורי איוב” עבד עם שחקני הקבוצה במשך שלוש שנים, בתהליך שהוא מגדיר כ"גילוי-דעת אמנותי, המשרת חזון דרמטי ייחודי".
ההצגה שברת'ום העמיד שופעת רעיונות חזותיים צבעוניים, מסעירים רגשית כטרגדיה כואבת או משעשעים כמופע בורלסקי-קרקסי. התפאורה והתאורה מתעצבות בצבעוניות מתמונה לתמונה והמוזיקה מנוגנת על ידי שלושה נגנים, ובין השאר יש בה נוסח מרגש של קטע מקהלה של באך.
ולא בכדי, כי ההצגה כולה מתכתבת עם המיתוס הנוצרי של ישו, החל מתמונת הפתיחה – שולחן לבן וארוך המזכיר את רעיון הסעודה האחרונה – עם צבעי פולחן המייצגים סבל ודם, בואכה הצליבה על השיפוד, כשאיוב הערום מתבונן מלמעלה בהתכחשות הכללית לקיומו של אלוהים.
הפקותיו של תיאטרון Le Menteur Volontaire מקצות מקום רב לעבודתו של השחקן ובהפקה הזאת זה ניכר היטב במשחקם של אחד עשר השחקנים והשחקניות, ובראשם פיליפ סייר בתפקיד איוב. משחקו עובר שינויים הדרגתיים המותאמים בשלמות לאופי התמונות השונות: ממארח מושלם וחגיגי, המופשט בזה אחר זה מבגדיו ומפיאת שערו הבוהק ולובש תחתם את ייסוריו. שיאי משחקו של סייר מתרחשים כשהוא מתפלש בבשורות הרודפות זו את זו על אבדן רכושו ועל מות ילדיו, ובעת תלייתו על השיפוד.
היה מרגש לראות את המחזה הגדול הזה של חנוך לוין, אפילו אם בצרפתית אורחת, אחרי שלושים שנות שתיקה בעברית. לברת'יום, לשחקניו, לשותפיו האחרים ולתאטרון הקאמרי אפשר לומר בפשטות: תודה.