שלושה סרטים על נשים באמנות
בעשרים השנים האחרונות גילו הקולנוענים הישראלים החדשים ובעיקר העצמאיים את האוצר הרב של התרבות והאמנות בארץ, בכל התחומים. למרבה השמחה זה התרחש אף מעל ומעבר ל"דרישות" של ערוצי הטלוויזיה השונים, אם כי תמונת המצב באלה השתפרה בעשור האחרון ולרגעים נדמה כי יש כמעט תחרות מי יצליח לשבץ בשידוריו סרט תעודה אחד יותר ממתחריו. בתי הספר לקולנוע "אשמים" בזה, ומפעל דוקאביב, או פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, תורמים לכך תרומה מהותית.
במסגרת המידע הרב על דוקאביב 2011, האירוע השנתי הגדול שייפתח בעוד כשלושה שבועות, ובמהלכו יתרחש מפגש עם מיטב סרטי התעודה ויוצריהם, מישראל ומחו"ל, בתחרות ובאירועים מיוחדים, לכדו את עיני שלושה סרטים משלנו המשובצים באגף סרטים שעניינם "אמנות". אולי משום שבעבר הרחוק חטאתי בעצמי בתאווה לספר בסרט על יוצרים ויצירה, אך בעיקר משום שהנושאים שלהם קרובים ללבי או לעיסוקי באתר הזה.
סרט מעניין כשלעצמו הוא "ג'נט" (17 במאי, 17:00, סינמטק תל-אביב) המספר על ג'נט אורדמן והברונית בת-שבע דה רוטשילד ומפעלן המשותף להקת המחול "בת דור", מסביר היטב את חשיבותו, אך נמנע מלהיכנס לעומק הבעייתיות שהביאה בסופו של דבר להיעלמותו המיותרת מנוף המחול בארץ.
ג'נט אורדמן והברונית דה רוטשילד (מקור: דוקאביב)
סרט מרגש בסיפור האנושי שלו הוא "פלטשקעס" (20 במאי, 12:30, סינמטק תל-אביב) של עופר יינוב שליווה חמש נשים בנות גיל הזהב שנענו לאתגר של כוריאוגרפית צעירה, גלית ליס, ויצרו עמה את המופע "גילה" שהועלה במסגרת פסטיבל אישה 2008. הנשים הן ד"ר רות בן ישראל, כלת פרס ישראל למשפט (בת 77 בעת עשיית הסרט), השחקניות חנה ריבר (80) ומרים גבריאלי (73), תלמה דים (71) ורינה רון (84). הן מדברות בגילוי לב על עצמן, על הגיל, על עברן ויופיין, על תשוקה ומין, ועל מה שהיה ועדיין חי בהן.
רות, תלמה וחנה ב"פלטשקעס" (תמונת יח"צ)
הסרט השלישי, שעליו ארחיב את הדיבור, הוא "לאה גולדברג בחמישה בתים", סרטו של יאיר קדר על המשוררת והסופרת שמיד אחרי אירועי "דוקאביב", בסוף מאי, ימלאו מאה שנה להולדתה. קדר הוא יוצר סרטים עצמאי שסרטו הקודם "הזמן הוורוד" היה הישג אישי ומסמך חברתי. הוא נשבה בקסמה של גולדברג והחליט לייחד זמן ניכר לאיסוף מידע עליה במטרה ליצור את הסרט שיעצור את מה שנראה כתהליך של שכחה על חשיבותה ותרומתה.
לאה גולדברג
מהעריסה ועד לקבר
כאשר שאלתי את יאיר קדר מתי "התעורר" לשירתה של לאה גולדברג הייתה תשובתו "מעולם לא התעוררתי לשירתה. כפי שכתב פעם אריאל הירשפלד, הנוכחות של גולדברג היא מהעריסה עד לקבר של הישראלי. אז הכרתי אותה בעריסה.” תשובה שיכולה לבטא את תחושתם של דורות רבים, מילדות עד גבורות.
ובכל זאת, מה היא עושה לך?
"והיא עוררה בי סנטימנט עמוק. תחכום מוסווה בפשטות, הומניזם לא סנטימנטלי, פיכחון חזק ועברית נפלאה. איך אפשר להגיד לא?”
ואמנם בסרט היפה שלו, שכותרתו "לאה גולדברג בחמישה בתים", כשם השיר הראשון שלה שהתפרסם, שב קדר ומזכיר לנו את תרומתה הגדולה של גולדברג, מאז ש"היא בחרה לכתוב עברית, והעברית בחרה בה”, כפי שהוא אומר בפתיחת הסרט. זה היה כשהייתה בת 15, וכעדותה שלה בימים מאוחרים יותר "לכתוב לא עברית כאילו לא לכתוב לגמרי!”.
מה המיוחד מבחינתך באישיותה? בביוגרפיה שלה?
"היא שייכת לקבוצה לא גדולה של יוצרים שהקדישו את חייהם ליצירה, ולקבוצה עוד יותר קטנה של אמנים יוצאי דופן, מוכשרים להפליא, שחיו חיים קצרים, והחיים הקצרים האלה מתועדים בהמון שכבות וסוגים טקסטואליים. ברנר דומה בכך. חזי לסקלי תיאר אותה כקדושה חילונית, האמנית המוחלטת. אני לא בטוח שהיא הייתה כזו - אבל יש בה תכונה מעוררת הערצה - החריצות שלה, היכולת שלה להשתמש במלים, ולעומת זאת, התחושה שלה עצמה שהיא לא חיה בזמן הנכון, שהרגשות שלה, והמאוויים שלה, לא מתאימים לתקופה ההיסטורית שבה היא חיה. זה מרתק".
כשרואים את הספר נדמה כי קדר הכיר את גולדברג אישית, למרות ש"היא מתה כשהייתי בן חצי שנה. לא הכרתי אותה. אבל סביב הסרט דיברתי עם מרבית האנשים החשובים בחייה. מדובר בזכרונות משומשים, כלומר, שסופרו ושויפו ושופרו על ידי הזמן. אבל אחרי שמנסים כמה פעמים, מצליחים לסדוק את הזיכרון המשומש הזה ולתפוס כמה ניצוצות ממי שהיא הייתה באמת, או כך לפחות נדמה לי".
כיוון שזכיתי להכיר אותה, תחילה בילדותי כקורא של “דבר לילדים” וספרי הילדים שלה, אחר כך כאשר התאטרון הקאמרי העלה את "בעלת הארמון", ובהמשך כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, אני יכול להעיד כי סרטו של קדר מחיה את התחושה המיוחדת של האישיות הזאת. ד"ר אריאל הירשפלד מיטיב להגדיר זאת בסרט במשפט קצר: “היא הייתה מעצמה ספרותית".
פרקי הביוגרפיה שקדר בחר להביא במסגרת של חמשת בתי הסרט עוסקים לא מעט בעניינים אינטימיים, כאלה ששנים רבות רק נלחשו סביבה, החל בסיפור אהבתה הבלתי מסופקת למשורר אברהם בן יצחק, נאמנותה לאמה שעמה חייתה בתל אביב ואחר כך בירושלים, תחושת הכיעור שליוותה אותה, וכלה בכניעתה למחלת הסרטן ורישום-קיר גדול שלה, שליווה אותה שלב אחר שלב אל התחושה כי היא "רקומה מחושך ואור ואין כמעט מה לזכור.”
אבל בעיקרו הסרט מאיר את ריבוי פניה, כפי שמתארות חברותיה מירושלים, הציירות תמרה ריקמן וליליאן קלאפיש, או הסופר חיים באר, ודנה כוגן בתו החורגת של שלונסקי, חוקרות ספרות כמו ד"ר יעל דר, נורית זרחי ועמיה ליבליך, מולי שפירא ועו"ד לנדאו הנזכרים בה מילדותם, ומסיפורי הוריהם.
מעבר לכל שבח מקצועי שוודאי יינתן לו, מה שייחרת עמוק מהסרט האוהב הזה של קדר "על האהבות, השירים והחרדות של האישה" המיוחדת הזאת, יהיו בסופו של דבר אותן הערכות ותובנות המחברות את הדמות הפרטית שאותה היא רואה במראה לזו הנשקפת לציבור כיוצרת שירי האהבה הגדולים בעברית.
כדברי חוקרת הספרות, ד"ר ענת ויסמן "היא הייתה צריכה לחשוב שהיא לא יפה בשביל השירה שלה" וכהבחנתו של ד"ר אריאל הירשפלד "היא דיברה על אהבה כפי שאף אישה לא דיברה".
"לאה גולדברג בחמישה בתים" יוקרן ביום רביעי, 18 במאי ב-21:30 בסינמטק תל-אביב וב-21 במאי ב-16:30 בית ציוני אמריקה.