העגל והפרה
 
פרס, לפי תורתה של אמי ז"ל, הוא הביטוי המוחלט של הערכה מקצועית או חברתית, ולפי שיטתה הדבר נעשה כבר בעצם האמירה שלפלונית או אלמוני "מגיע פרס". ברור עם זאת שהשלב הבא, קבלת הפרס, היה ויהיה בסופו של דבר המיצוי האופטימלי של העניין. רבים מייחלים לקבלו או אפילו נסמכים על שדולה שתפעל במרץ למטרה זו. פה ושם גם יימצאו גם מי שלא חלמו על האפשרות הזאת -ש"י עגנון ופרופ' עדה יונת כישראלים, הראשון והאחרונה לעת עתה שזכו בנובל, ואפילו אורי זוהר ומוטי קירשנבוים שהסתפקו בהפתעה של פרס ישראל.
 
אבל רוב הזוכים, ואין זו בושה, מעריכים את עצמם בתנאים מסוימים כראויים מכל לקבל פרס, כזה או אחר, בתחומי העשייה שלהם, וגם עבור מפעל חייהם המתמשך. הם נענים בשמחה לכבוד המועטר עליהם, הם מתברכים בו, ולעתים גם מתקנים עיוותים כלכליים שהם נאלצים לשאת על גבם בעידן המדדים העסקיים, בורסאיים, תקציביים. משוררים או סופרים, מדענים, חוקרים, אמנים ורבים מזוכי הפרסים למיניהם ולדורותיהם יכולים להעיד, ולא צריך ללכת עד האוסקר ההוליוודי כדי להבין מה משמעותה המעשית של הזכייה בפרס הגדול.
 
נקודת מבט מרחיבה והוגנת תצביע גם על כך שהענקת הפרסים כשלעצמה,  היא פרס משל עצמו, למעניקים אותם. רשימת הזוכים בפרסים שגופים, ממשלות, קרנות וכד' בכל תחומי העשייה היא נזר הכבוד שלהם. היא המעניקה את הערך לפרס עצמו ואת הערך המוסף למעניק אותו. במלים פשוטות יותר משהעגל רוצה לינוק, והוא בהחלט רוצה, הפרה רוצה מאוד להיניק.
 
נוצות טווס של אקדמיה
 
למיטב הבנתי וידיעתי יש רק גוף אחד שאיננו מכבד את עצמו, ומשום כך גם לא את הזוכים בפרסיו ואיננו זוכה לכבוד של הזוכים בו. זהו, כמובן, גוף ישראלי בכל הרמ"ח והשס"ה של בריאתו וקיומו, והוא הגוף המכנה עצמו כ"אקדמיה הישראלית לתאטרון" או “עמותת פרס התאטרון”.
 
קצת מבלבל, אולי משום שמדובר בגוף הפועל באנונימיות מוחלטת לכל אורך הדרך עד שמגיע הרגע הגדול שצריך להעניק פרסים, אחת לשנה.  לשם כך הקימו אותו מנהלי התאטרונים שלנו יחד עם עוד גופים ייצוגיים שונים שיש להם זיקה ישירה או עקיפה לתאטרון.
 
יש לאקדמיה הזאת שלנו דוגמאות רבות בעולם, ואחת מהן היא "פרסי אוליבייה" של לונדון, המוענקים מטעם SOLT, אגודת  התאטרונים של לונדון, וללא נוצות טווס של “אקדמיה”. שחקנית עטורת פרסים כמו מגי סמית' מתגאה בכך שהייתה מועמדת לקבלו פעמים רבות אך לא זכתה בו מעולם, ואחרים כמו דרק ג'קובי או איאן מק'קלן רואים בו את הזכייה הגדולה מכולן.   
 
דוגמה, ובכל זאת שונה. כי כן, למיטב ידיעתי, הפרס הזה, ארגונו, התקנון שלו, כל התנהלותו אינם הופכים להיות נושא לדיונים סוערים, להתנצחויות בין היזמים ואנשי התקשורת הסובבים אותם. ולא רק בגלל שמדובר במי שמתנהלים על פי תרבות האנדר-סטייטמנט, ההצנע לכת של השיח האנושי, אלא משום שהפרס הזה חשוב יותר ממי שמעניקים אותו וממי שנאבקים להשיגו.
 
הגוף הזה מתגאה בפרס החשוב שהוא מעניק, אבל זה רק אחד ממגוון פעילויותיו, שהידועים בהם הם הפעלת הקופות של ככר לסטר בלב ווסט-אנד וברנט-קרוס, הקניון הענק בצפון מערב לונדון, שבהן אפשר להשיג כרטיסים מוזלים להצגות אותו יום, ומפעלים כמו "שבוע הילד", “בוא לתאטרון של לונדון", ובעיקר -"STAGE ONE” לעידוד ותמיכה בדור הבא של התאטרון האנגלי.
 
תיאור כזה אי אפשר לתאר, אפילו לא בחיוך סלחני, את "האקדמיה" שלנו או את פעילותה ובוודאי שלא מה שקורה פרס התאטרון שלה. לא צריך ועדת חקירה כדי לגלות מי אחראי לבוקה ומבולקה השנתית, לזעם והעברה הנשפכים כאשדות, או למבוכה הנגרמת השכם והערב לרבים וטובים. די אם אומר כי לא מעט התוודו באוזניי כי נשמו לרווחה ששמם לא הועלה בגורל כמועמדים או כזוכים. הם מצביעים בגאווה על גיליון ציונים נקי מהכרת האקדמיה הזאת. 
  
בלונדון הפרסים אישיים

ובכל זאת, הרי יש מי שמתגאה במספר מועמדויות המרקיע לשחקי הדמיון, שלא לדבר על מספר הפרסים ההופך לנזר הבריאה מעתה ועד עולם. והזוכים המתגאים האלה הם כמובן אלה שמטלטלים את הספינה הזאת על מי הסערה השנתית – ה"בוסים" שידם בכל (ואיכשהו יוצאים נקי, או מתנערים בקלילות מנחת ידם של שוטים כמוני).
 
הנה עוד הבדל בין שני הפרסים: ככלות הטקס בלונדון ואחרי שהצגות, שחקנים, במאים, תפאורנים ויוצרים-שותפים אחרים הולכים לבתיהם עייפים ומרוצים, לא תיראה כותרת ולא יפורסם שלט המכריז כי תאטרון פלוני גרף כך וכך פרסים. לכל היותר ייאמר כי הצגה מסוימת גרפה כמה וכמה פרסים עבור זה או אחרת שנטלו חלקם בה.
 
למה? כי אין "פרס תאטרון השנה". יש פרסים להצגות השנה בקטגוריות של דרמה, קומדיה ומחזמר, והזוכים בפרסים אינם מוסדות שהפיקו אלא מי שהשתתפו בהפקות השונות, על הבמה ומחוצה לה, וכולם בני אדם, אינדיבידואלים. והפרס שזכו בו הוא אינדיבידואלי, שלהם ולא של התאטרון. ברור כי כל תאטרון זכאי להתגאות בעובדה שעשרה, או רק אחד, זכו בפרס זה או אחר, אבל מכאן ועד לפיענוח הכבוד הזה כפרס-קולקטיבי לתאטרון הדרך ארוכה. והרי גם אצלנו, בדומה, אין פרס "תאטרון השנה”. 
 
בפני עצמה ניצבת השאלה איך מגיעים לרגע הגדול של הענקת הפרסים ומי הם הקובעים למי יינתנו, וכיצד. המהומה השנתית אצלנו מעידה בעליל כי הנוסחאות שהיו עד כה, והשתנו לפי גחמות שונות, חוטאות למטרה, והפרסים המוענקים הם נראים לא אחת כתוצאה מקרית, בתוואי שנקבע לאותה עת, יותר משהן מבטאות הערכה מקצועית.
 
שוב, הפער בין התהליך כאן לבין זה של פרסי אוליבייה עמוק ומשמעותי מאוד, מה גם שהם מוענקים בשלושה תחומים: תאטרון, מחול, אופרה וכמו כן למופעים של הגופים הנלווים. לכל תחום יש צוות שיפוט משלו, המורכב ממומחים בעלי שם בשלושת התחומים, ואנשי מקצוע שונים כולל עיתונאים, מלהקים, אוצרי אמנות ומו"לים.
 
עמם משתתפים בצוותים גם נציגי ציבור שנבחרים מדי שנה לאחר שהגישו ביקורת כתובה על אחת ההצגות, מופעי המחול או האופרה שראו ולאחר ראיונות אישיים עם מנכ"ל האגודה ויו"ר צוות השופטים. זהותם של השופטים איננה בבחינת סוד גלוי, לבד מאלה שבחרו בהם.
 
בתחום התאטרון השיפוט עצמו הוא המורכב ביותר. השופטים צופים בכ-120 הצגות, והם מרכיב תחילה רשימה ארוכה של הצגות אפשריות למועמדות שנמסרת לידי כל חברי האגודה, שיכולים להוסיף עליה הצגות נוספות המומלצות על ידם.
 
אחרי שהורכבה הרשימה הגדולה הזאת עומדת להצבעה של השופטים וחברי האגודה גם יחד שקובעת את רשימת המועמדים הסופית. או אז צוות השופטים בלבד מצביע מי יהיו הזוכים בפרסים בכל הקטגוריות. השופטים אינם יודעים מה קבעו בהצבעתם, והתוצאה נשמרת בסוד מוחלט ששותפים לו רק נשיא האגודה, לשכת הפרסים והחרט שחורט את שם הזוכים על הפסלונים. הבחירה נמסרת לציבור ולמועמדים גם יחד רק במהלכו של הטקס החגיגי.
 
אינני בטוח שזו הדרך הנכונה ביותר או המתאימה ביותר לישראל. ואינני בטוח שגם אם היו מאמצים אותה אצלנו היא הייתה פועלת ביעילות וללא השפעות ושדולות. העובדה שבכל שנה מגיע תורו של צונאמי-הפרס מעידה כי משהו עדיין נסתר מאתנו בבואנו לכבד את אמני התאטרון הישראלי, ולהתכבד בהם.
 
השנה, לפחות, 40 השופטים – אנשי תאטרון, ספרות, אקדמאים ועוד – הם שקבעו מי תהיה הצגת השנה בהליך סביר, אם כי לא מושלם, שבו כל אחד מהם קבע מי הצגת השנה לטעמו, והזוכה המאושרת היא זו שקבלה את מרב הקולות. אפשר להניח שמספר ההצגות שהוצעו לא עלה על שבעה-שמונה (אני מקווה) וכי ההצגה הזוכה נבחרה על ידי כ-20 שופטים. אבל ברור לי שאין סיכוי לזכות בשקיפות התהליכים, מהצגת המועמדויות בכל הקטגוריות והבחירה.
 
וכל זאת נאמר מבלי לפגוע או לזלזל במי שזכו -  ואני מברך אותם מראש - ובוודאי לא במי שרק היו מועמדים בשלב המוקדם או הסופי, ובהחלט לא באלה שאיכשהו נשמטו מהרשימות.

טקס פרסי התיאטרון לשנת 2010 יתקיים ביום שישי, ה- 13 במאי 2011 ב-12:00 בתיאטרון גשר ביפו, בהנחיית ירון ברובינסקי.