בצל הפקות קודמות

הפתיחה לאופרה נתנה אשראי לבמאי בן מונקו ז'אן-לואי גרינדה, שהוא גם מנהל האופרה של מונטה קרלו שבה הועלתה ההפקה הנוכחית של "חליל הקסם". על רקע הצלילים של מוצרט יצר הבמאי אשליה מבטיחה לגרסה בנוסח "מפצח האגוזים" של האופרה הזאת אגדה יפה המתרחשת בחלומם המשותף של שלושה ילדים.
 
כך גם החלה להתגלגל עלילת הזינגשפיל של עמנואל שיקנדר ומוצרט, עם דמיון יצירתי שהתבטא בעיצוב הנחש-דרקון המאיים על הנסיך טמינו באמצעות קבוצת רקדני "הפרוייקט" של האופרה, וכניסתם של הילדים, אביהם והאומנת שלהם לתוך העלילה שהם חולמים.
 
אבל למרבה הצער מה שהתפתח בהמשך היה עקר לחלוטין מהפנטזיה או מהדמיון שאפיינו את התמונות הראשונות. אולי משום הרעיונות הסותרים של הבמאי שמצד אחד קובע ש"אין כל היגיון היום להתייחס למצרים העתיקה בסיפור" כפי שזה במקור, ומן הצד האחר הוא מחליט להשאיר את הדיאלוגים, כולל אלה הגזעניים והשוביניסטיים של זרסטרו, שהיו נכונים לתקופת כתיבתם ולא לימינו משום ש-"אנו חייבים לקבל את הדיאלוגים האלה כפי שהם ולזכור מתי הם נכתבו".
 
כיוון שכך הוא העתיק את העלילה למקום חדש, אי-שם על קרחון של הקוטב הצפוני, שבו ממוקמת תחנת מחקר נוסח סרטי המדע הבדיוני, דמויות איגלו ענק, ודגל האו"ם מתנוסס מעליה. תאמרו שזה רעיון מעניין, כאילו הבשורה של זרסטרו היא בשורתו של מזכיר האו"ם, מנהיג העולם המחפש את האור ואת הטוהר האנושי. אך סביב המתקן הזה הוא גיבב תת-רעיונות של תפאורה, תלבושות, בלטים, שמהר מאוד התחברו אל הקרה שנשבה מעברו של שרביט הניצוח של דייוויד שטרן, שאמנם שמר איכשהו על קצב סביר אך הצליח להעלים את הקלילות ואת היופי של המוזיקה של מוצרט, שאין עליה, כמאמר ימינו, למעט אולי שלוש האופרות פיגרו-קוזי-ג'ובאני.

וזה לא שהתזמורת הסימפונית ראשון לציון ומקהלת האופרה לא עשו מלאכתם נאמנה. אבל חסרה הלהבה. את זו קיבלנו למרבה המזל מהסולנים הראשיים – גיא מנהיים הנהדר כפפגנו, שחקן וזמר שיודע את נפשות הטקסט והמוזיקה, ומפיק מהם מרגליות באריות הנהדרות שמוצרט כתב לו ובהמשך בדואטים המדוברים והמושר עם הילה פחימה כבת זוגו פפגנה. אלה גם העניקו לבמאי רגעי חסד.

את אלה הוא מנע איכשהו מהזוג הראשי של טמינו ופמינה, אך הילה בג'יו בקול יפהפה  והטנור הזוהר ארתור אספריטו הצילו את המצב, וכמוהם גם יקתרינה לקחיה בקולורטורות המרשימות של מלכת הלילה ואורן גרדוס עם הבס העשיר של זרסטרו.

 
"חליל הקסם", צילום: יוסי צבקר
 
בסך הכל ההפקה החדשה נותרת בצל ההפקה הקודמת, מלפני 14 שנים, ובצל הגרסאות המיוחדות לילדים שהאופרה הישראלית מריצה בהצלחה כמעט כספינת דגל.