במרכזן של שתי הצגות פסט' התאטרון הבינ"ל של הקאמרי עומדים גיבורים טרגיים: גלעד שליט והמלט
המימד האנושי – אמפטיה דו צדדית
לורנס רייט הוא עיתונאי, סופר ומחזאי עטור פרסים בארצות הברית, ועיקר עבודתו היא במגזין המוערך "ניו יורקר". לפני שנתיים ביקש לכתוב מאמר על "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון אפשרי ורצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. העורכים לא התלהבו, בלשון המעטה, ומאחר שהימים היו ימי דו"ח גלדסטון על אירועי מבצע "עופרת יצוקה" העדיפו שיכתוב על מלחמה ומצוקה ברצועת עזה.
כחצי שנה אחרי שיצא אל עזה התפרסם מאמרו הגדול, בן 12,000 מילים, תחת הכותרת המפתיעה "שבויים, מה באמת קרה בהתקפה הישראלית", ואת המאמר הזה עיבד למחזה יחיד, שבו רייט מגלם את עצמו, ומציג את נקודת מבטו האישית על נסיבות המבצע, המבוי הסתום בין ישראל לחמאס, הן ביחס להכרה ההדדית ביניהן, ובעיקר ביחס לגורלו של גלעד שליט.
למעשה, אף אם אין המחזה מתואר כך, רייט יוצא לדרך ארוכה, הכוללת פרקי היסטוריה ידועים פחות או יותר, עם חומר וידיאו דוקומנטרי המוקרן כבהרצאה מדעית. נקודת המוצא של המונולוג בן 90 הדקות היא גלעד שליט, שיותר מכל דבר אחר הוא הגיבור הטרגי של המחזה. כיחיד שהחמאס מונה את ערכו ב- 1,400 עצירים ואסירים פלסטינים הכלואים בישראל, מחיר שרייט מתארו כמוגזם.
אך מעבר למצבו הטרגי האישי, שליט מוצג על ידי רייט גם כיחיד שהוא סמל לגיבור טרגי אחר – השלום, והוא איננו אופטימי ביחס לגורל שניהם, אם כי הוא נזהר מאוד שלא לומר זאת במילים מפורשות.
"המימד האנושי" (תמונת יח"צ)
רייט איננו משחק, וגם כשהוא מצטט איש שיחה זה או אחר הוא מסתפק בהפניית מבט קלה. קולו רך ונשאר יציב, לא סממנים של התרגשות או נסערות. אין לי ספק שנועם-שבטו אינו עונה על ציפיות הקיצוניים שבשני המחנות, אך יש בו מידה רבה של התבוננות ביקורתית בהירה המותאמת לקהל הטבעי שלו, בארה"ב, שבה ההצגה התקבלה בהתלהבות.
מנקודת מבט על המופע כתאטרון, הרי שלמרות העיצוב היפה והבימוי המדויק, ההצגה נראית יותר כהרצאה מלומדת, עתירת פרטים, שמצליחה להציג משוואה של מצוקה כואבת, ומחיר דמים לא יחסי הנובע לפי רייט משביו הנמשך של גלעד שליט. הגיבור הטרגי שהמשך שביו או שחרורו המיוחל יקבעו בסופו של דבר אם יונח לעזה ולישראל גם יחד.
ההצגה תועלה בתאטרון הקאמרי גם בשלושת הימים הבאים.
המלט הנסיך הליצן – מצחיק לעייפה
"המימד האנושי" הייתה ההצגה האורחת השנייה במסגרת פסטיבל התאטרון הבינלאומי של הקאמרי. קדמה לו ההצגה האורחת ועטורת הפרסים "המלט הנסיך הליצן" של תאטרון סינמטוגרף במומבאי, הודו.
בסיומה של ההצגה אמר השחקן הנפלא סוג'יי ספלה שגילם את המלט כי שקספיר סיפר את הסיפור בארבע שעות, ואילו הוא וחבריו עשו זאת בשעה וחצי. הקהל הצעיר בעיקר שהיה באולם הגיב בצחוק רועם כפי שעשה זאת ללא הפוגה כמעט מרגע הפתיחה.
אכן, זו הייתה "שעה וחצי" של קרקסות לעייפה, שאותי לפחות התישה בשלב מוקדם כשהבנתי את הרעיון הכללי. פה ושם חייכתי, לעתים גם צחקתי – שהרי חוויה קרקסית מצליחה, לעתים קרובות, להוציא את המיטב גם מנוקדן עיקש. אבל גם במהלכה של ההצגה, ובעיקר אחריה, תהיתי ביני לביני על מה הרעש והמהומה.
על פניו מדובר בהצגה המתארת איך חבורת ליצנים מתמודדת עם "המלט". אבל זו איננה גרסה ליצנית של המחזה – אם אמנם ניתן לעשות זאת בדרך זו - אלא סיפורו של המחזה כמהתלה ליצנית. שייקה אופיר עשה את זה ב"המלט, יא איבני" הקלאסי שלו, שמצליח להדמיע אותי מצחוק כל פעם מחדש.
בגרסה הקרקסית של הבמאי רג'אט קאפור יש יומרה בריאה כשלעצמה לנסות להבין, לפרשן ולמצוא משמעויות חדשות. לשם כך הם מוחקים תמונות שלמות, ודמויות – כמו רוזנקרנץ וגילדנשטרן – מערבבים קטעי טקסט, מתקנים זה את זה, מוסיפים משלהם. ובתוך כך, ככתוב בדף הנלווה להצגה, “כל שהם מבקשים זה למצוא את המהות של המלט, כמו גם את הקשר לימינו...”
זה אינו עולה בידם, אפילו לא בקרבה מזערית. יתר על כן, נראה שזה גם לא מעניין באמת את הלהקה, שהיא נפלאה בכל מהלכיה כשהם נמדדים בליצנות מילולית או פיזית מתונה. אבל ככל שזה נוגע למשמעות, האמירה של קאפור ושחקניו איננה מסוג החצים הליצניים של השוטה של ליר, או של שוטי-נבואה-וזעם אחרים במחזותיו של שקספיר. בעיקר לא מסוג האמירה הנוקבת של המלט עצמו כשהוא מעמיד פני שוטה, ומתלוצץ על חשבונו שלו כמו על חשבונם של הסובבים אותם.
כאמור, הקהל נהנה לכל אורך הדרך, ולראשונה ראיתי איך כל יושבי האולם קמים באחת על רגליהם מיד בסופה של ההצגה כדי להגביר את תודת התשואות הקולניות והידניות. ועל מה שעשו, כפי שעשו, שישה שחקנים-ליצנים שיודעים לרקוד, לשיר, לשחק ולהעביר טקסט בצורה בהירה מאוד – אכן מגיעות להם כל התשואות.
19/05/2011
:תאריך יצירה
|