יצירת המופת של אלבן ברג קמה לתחייה על בימת האופרה הישראלית והזכירה לצבי גורן שיש עדיין אמנות שכל יופיה אמיתי ודובר אמת.
" האדם הוא תהום"
את "ווצק" באופרה הישראלית חייב לראות כל מי שתיאטרון, אופרה, עיצוב והגד בעל משמעות חשובים לו.
ההפקה הזאת, שנולדה לפני כמה שנים בוויסבאדן, איננה חדשנית איננה מהפכנית, ובזה כוחה האמיתי.
מנפרד ביילהרץ, הבמאי (שהייתי מחתים אותו מיד על הסכם שיבוא לעוד כמה הפקות, ככה פעם בשנה אם אפשר) , הוא איש חכם מאוד, והשאיר את החדשנות, המהפכנות והחתרנות לאלבן ברג וליצירתו המבוססת על מחזהו של גיאורג ביכנר.
הסיפור של ווצק הוא סיפור על חייל עני, בדרך כלל די תמהוני ששומע קולות ונע מסיוט אל סיוט, שמחזיק מאהבת ואת בנו בעזרת עבודות דחק נוספות. הוא ספר אישי של קצין בעל רעיונות על מהות האדם, והוא שפן ניסיונות של רופא סדיסט בעל רעיונות על טבע האדם.
אהובתו, מארי, נקלעת לפרשיית אהבהבים עם מתופף בעל גוף מרשים, וכשהיא נתפסת על חם, נגזר גורלה במו פיה, כאשר היא מטיחה בווצק "מוטב לי סכין מהרמת ידך עליי".
בנקודה הזאת, אמצע האופרה, אומר ווצק את משפט המפתח של היצירה כולה: "האדם הוא תהום, ואפשר להסתחרר כשמביטים לתוכו פנימה". ואכן, מאותה נקודה האופרה כולה הופכת לכדור אש המתגלגל במהירות אל הסוף האילם כמעט מפי ילדם של ווצק ומארי.
תזמור נועז
ברג עצמו הוא שעיבד את המחזה המקורי רב התמונות לשלוש מערכות קצרות, המוגשות ברצף ללא הפסקה, כשבכל אחת מהן חמש תמונות. המוזיקה שכתב לפני 80 שנה נשמעת עדיין מהפכנית. המצלול רחב היריעה שלה כולל דיבור חופשי, דיבור-מושר, זמרה-מדוברת (שאותה פיתח המורה שלו, ארנולד שנברג) וזמרה מלאה.
התזמור של ברג נועז אף הוא – אין בו רגע דל, ואפילו אותן שניות בודדות שבהן התזמורת "נחה" ממשיכות להדהד את מה שנשמע עד אז, ופותחות את הדלת אל מה שיבוא מיד.
המוזיקה בנויה כמלאכת מחשבת בפני עצמה. המערכה הראשונה, "ווצק ועולמו (אקספוזיציה)", בנויה מעיצוב מוזיקלי של חמש דמויות מרכזיות: הקצין מתואר בסוויטה, החבר ברפסודיה, האהובה במרש צבאי ושיר ערש, הרופא בפאסאקליה, והמתופף באנדנטה, דמוי רונדו.
המערכה השנייה "הכרה ונסיגה" היא סימפוניה בחמישה פרקים, והמערכה השלישית "קטסטרופה" היא מבנה מוזיקלי מדהים של שש אינוונציות.
תפאורה חושפת סודות
המבנה הזה והמוזיקה עצמה מחייבים משמעת יצירתית מכל מי שנוגע ביצירה הזאת - זמרים, נגני-התזמורת, זמרי מקהלה, מנצחים ובמאים. מי שזוכים בחירות הכמעט מוחלטת הם מעצבי התפאורות, התלבושות והתאורה.
אולי משום כך, כל הפקה של "ווצק" נמדדת בעולם לא ברמת החדשנות שלה אלא במידת ה"הסתגלות" שלה לתכתיב המדויק של אלבן ברג, שהיה גם הבמאי הראשון של היצירה הזאת.
מנפרד ביילהרץ עיצב הפקה יפה במיוחד, נקייה מאוד, שכל פרט קטן נמצא בה במקום הנכון. התפאורן ומעצב התלבושות שהביא עמו, ברנד הולצפפל, הבינו כי המינימליזם הוא המשרת הטוב ביותר של תפיסתם.
לפיכך הבמה נמצאת מאחורי קיר שחור, שנפתח או נסגר כמו צמצם של מצלמה, בהתאם למיקום התמונות ואופיין. לעתים זה רק חלון, אחר כך זה חדר, והנה אנחנו בשדה עם זריחת החמה, וכך הלאה, ורק בהמשך, בגבור הדרמה, התפאורה עצמה מתחילה ל"התעוות" וחושפת את סודותיה, ממש כמו העלילה.
משחק מתוזמר להפליא
מה שנותר לביילהרץ כבמאי זה לעצב את המשחק – והוא עושה זאת נפלא, כשהוא שומר על מידה ראויה של שילוב מדויק בין ריאליזם לפנטסטי. כל דמות מתאפיינת אצלו ככלי-אנושי בתזמור הכללי. הקצין, בגילום מחשמל של מייקל האווארד, הרופא, במשחק שטני של ולדימיר בראון – שניהם זמרים נפלאים, החבר אנדרס במשחק מלא חיים של אלסדיר אליוט, המתופף הטווסי שהופך אצל מייקל מאיירס לחיה מאיימת. גם תפקידים משניים כמו השכנה מרגרט (סבטלנה סנדלר), השוטה (פליקס ליפשיץ) והבן (יפתח דגני) מקבלים טיפול בימתי ברור וחד.
אבל העיקר היא בשני התפקידים הנושאים את האופרה הזאת אל פסגותיה. אילנה לפלייאנן בעלת הקול הגדול, הייתה מרגשת מאוד בתפקיד מארי, גם בתאוות החיים שלה, גם בביטויים הרגשיים העמוקים ביותר של בדידות, פחד וחרטה.
אבל מעל כולם היתמר אנדראס שייבנר הגבוה שהיה ווצק מושלם ומקורי מאוד, בזמרתו ובמשחקו. הוא היה ווצק פיקח ומודע למצבו, דובר הפרולטריון, נלחם, ובה בעת קורבן הניצול, העוני והבגידה. וכשהוא בא לרצוח את מארי, הוא מצמרר. ווצק באותה תמונה הוא האיש שכל הקצוות שבו חוברו למקשה אחת של קנאה ונקמה.
אירוניה בתזמורת
את ההצגה המצוינת הזאת נושאת על גבה התזמורת הסימפונית ראשון לציון, תחת שרביט הקסמים של אשר פיש. כל תו, כל צליל, כל רעיון מוזיקלי, נשמע ברור ומדויק. כל עוצמה נבנתה לפרטיה, והוא הפיק אירוניה מוזיקלית לצד עממיות, זעקה לצד לחישה, ובכמה קטעים הוא אף פלש בתנופה אל מערות הלב הנרגשות, וכל כלי בתזמורת דיבר אצלו בקולו הברור והייחודי.
כי פיש זיהה נכון שהמוזיקה הזאת של ברג היא לא רק מבנה חיצוני אלא בעיקר מבנה רעיוני, דרמטי ונפשי הפועל כזרם תודעה.
הרבה מקומות, רבים מדי, נותרו ריקים במשכן האופרה. זה היה צפוי, למרבה הצער, כי כן מדובר ביצירה האופראית המוערכת כחשובה ביותר שנכתבה במאה העשרים. העלאתה כאן היא תעודת כבוד
לאופרה הישראלית.
אולי מבצע מיוחד של הוזלת מחירים יצליח למלא עוד כמה שורות בשאר ההופעות. ומי שיבוא – יהיה נשכר.
17/02/2005
:תאריך יצירה
|