ללא מעוף

לעתים נדירות קורה שבו שני יוצרים בעלי שפה ייחודית נפגשים ויוצרים רעידת אדמה בימתית, שאחריה יבואו פיתוחים שונים של הרעיון שהוליד את החיבור המקורי הזה. כך היה המפגש הראשון בין ס. יזהר ורות קנר ב"גילוי אליהו" ואחר כך גם במפגש השני ב"אצל הים".  עתה, אחרי פרויקטים אחרים שהעלתה, שבה קנר אל הספרות, ושוב אל יצירה שהקריאה בה תובענית - “מעוף היונה" מאת יובל שמעוני, שהופיעה בהוצאת עם עובד ב-1990.
 
הרומן הזה, על שפתו המיוחדת, קנה לשמעוני מעריצים רבים. סוף סוף ספר שאינו מחניף לקוראיו אלא תובע מהם לפתוח אותו תוך כדי הקריאה ולגלות את האוצרות המוכמנים בשני הסיפורים המרכיבים אותו, שנדפסו כל אחד באות מיוחדת. שניהם מתרחשים בפריז, ועיר האורות הופכת באמצעותם לעלילה סואנת, שסיפורה מתקיים מתוך התרחשותם, או באמצעותם.
 
הסיפור האחד ה"עלילתי" הוא של זוג תיירים המבקרים בעיר ולאחר התמקמות במלון ושנת לילה הם יוצאים לגלות את אוצרות העיר. באותו זמן ובנפרד מתפתח סיפורה של אשה החיה בעיר בגפה. גם אצלה הלילה הוא נקודת המוצא למהלך שבו היא תנסה, לאור יום, לעוף נואשת כיונה אל שחקי העיר.
 
הטקסט של שמעוני רווי עוצמות קשות לעיכול של אמת קיומית כבדה ומכבידה. הקורא נדרש ליצור לעצמו את המראות הנחוות ששמעוני מכביר בפרטים מיקרוסקופיים. היצירה הבימתית  של רות קנר מעמיסה על הטקסט הזה את שפתה בימתית המוכרת אך שלא כבעבר היא איננה מצליחה לפתוח את הטקסט בשיטתה ולהאיר את חלל האולפן השחור בתיאטרון ירושלים בפרשנות או בפיענוח שישרתו את המקור של שמעוני, את הגרסה שלה ואת הצופה בה.

"מעוף היונה" צילום: רותם ואחניש
 
אולי משום שקנר בחרה הפעם לערבב שלושה אמצעי הבעה שונים: הישיר-ענייני של בני הזוג, שמגולמים על ידי טלי קרק בעיקר בהבעות פנים ורונן בבלוקי במין חיקוי קריקטורי בדיבור מלעלע; שירלי גב-שגב ועדי מאירוביץ' ככפל דמותה של האישה הנואשת, במין דקלום מתיש; וגיא סלמן, הנושא בעול הכבד של המספר, ושל עיצוב עשרות הפרטים הזעירים, בסיועה של דפנה הרכבי.
 
סלמן והרכבי מגישים את עיצוב "דמויותיהם" באותו סגנון קנרי מובהק של דיבור המפרק משפטים למילים כמעט עצמאיות, ובמחוות ידיים וגוף ה"מציגות" את המילים, ומתרגמות דימויים. כך, לכאורה נוצרת מסגרת עלילתית, שלתוכה נטעה קנר את המשחק הדיאלוגי הישיר בין בבלוקי לקרק, ואת "זרם התודעה" של כפילות האישה בהרצאותיהן של גל-שגב ומאירוביץ'. 

אבל זה לא מתחבר באמת, גם לא כשקנר חורגת לפתע משפת-הדימויים-והדמיון אל ריאליזם מופגן כשהאישה פושטת בגדיה ונכנסת לאמבט שבו היא סכה את גופה ומהגגת.
 
התוצאה היא 105 דקות שמהר מאוד הופכות לתעוקה בימתית, גם אם פה ושם באים רעיונות שמעלים חיוך. אפילו הסיום, המנסה ליצור מקבילה חזותית לדרך שבו מסתיים הטקסט בספר אינו מצליח להיות יותר מאפקט מוחצן המחמיץ את הרעיון המקורי הסוגר את שני הסיפורים באותו מעוף שהעניק לספר את שמו.