פסטיבלים - "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"

ההפקה המפוארת ב"הבימה" עזרה לצבי גורן לעמוד בנדר שנדר שלא להשוות ולו כזית בין מה שחווה עכשיו למה שחווה לפני 41 שנים ב"קאמרי" ונחרת עמוק בלבו ובזכרונו.

שבע תודות מקדימות את הביקורת ואלו הן:

תודה ראשונה לתיאטרון הלאומי ולעודד פלדמן שהחליטו על החייאת המחזה המוזיקלי המקסים של סמי גרונמן, נתן אלתרמן וסשה ארגוב. כך צריך לנהוג באבני דרך של התיאטרון הישראלי, ואפילו בתדירות גבוהה יותר. ככל שנרבה כך גם תהיה לנו מסורת, ושרשרת של עשייה המוליכה מדור אל דור.

תודה שנייה לאילן רונן שהתגבר על כל מה שעצר בעדו בעבר, ויצא אל דרך החתחתים של בימוי מחזמר. כישרונו המוכח קיבל עתה תוספת חשובה.

תודה שלישית ליוני רכטר שנכנס לפרדס של סשה ארגוב ויצא ממנו חי, קיים, מקורי וממשיך בעת ובעונה אחת.

תודה רביעית, איך לא, לרות דר, שיצרה תפאורה שהיא ספר-פלאים צבעוני ועשיר ותלבושות שהיו מפארות את כל הסימטאות והארמונות שהיו כאן אי-פעם.

תודה חמישית לקרן גרנק שידעה להאיר ולהעיר את הבמה הגדולה, להעלות את השחר ולהרדים גם מלך גם סנדלר, ושקט שקט, הס.

תודה שישית לצמד דני רחום וצחי פטיש שהרקידו, הקפיצו, היכו בתוף ובסירים, בדרך ה"שקטק" שלהם, ובכלל לא בשקט.

ותודה שביעית לאחד שהיה גם סנדלר שיכור, גם מלך מתוחכם - אבי קושניר ששר, רקד, נפל וקם פי שתיים, ובשתי הדמויות מצא את האדם.

אולי היה כדאי להיעצר כאן, להסתפק במה שאומר כמעט הכל על ההצגה הנפלאה הזאת. אבל מבקר, מה יש לו באמתחתו, אם לא ביקורת קצת יותר נרחבת, קצת מפשפשת פה ושם, אוהבת בדרך כלל אבל לעתים גם קורצת בתמיהה.

שלמה ושיבוטו שלמי

על המחזה כמעט ואין מה לספר הפעם. קצת מ"בן המלך והעני", קצת "אלף לילה ולילה" והרבה מקוהלת ומשלי. זאת המרקחת שכתב סמי גרונמן, ונתן אלתרמן תרגם לעברית זוהרת, קצבית ומטריפת חושים של אוהבי השפה לדורותיהם.

זהו סיפורו של שלמי, סנדלר, שיכור בדרך כלל, שהוא בן דמות – שיבוט מושלם – של המלך שלמה. שר הארמון והפילגש המצרייה חושבים כי זו שערורייה שדינה דין מוות. אך שלמה מסוקרן, במיוחד למראה האישה היפה של הסנדלר. וכאן מתערבת המלכה האם, בת שבע, שלמדה משהו מדוד, ונראה – לפי המחזה – שאת החוכמה שלו ירש שלמה ממנה. עוד אישה, פחות אישה, ממילא יש כבר אלף, אבל הנה יש הזדמנות ללמד את בנה תורה חשובה: רד אל העם, היא אומרת לו, תהיה אתה שלמי, אחד מהם. שמע אותם בגובה העיניים.

וזה מה שקורה לשניהם – שלמי לומד באין ברירה מה עושים באדרת מלך ובכתר, ושלמה לומד את מנת חלקם של הלובשים בלואים. בעזרת הנשים, כמובן. וייתכן שאחרי שחזרו איש למקומו הם שבו ונפגשו לשיחת לילה שתוצאתה הם 21 הפסוקים החותמים את ספר משלי – הראשון בהם "אשת חיל מי ימצא" והאחרון "ויהללוה בשערים מעשיה".

אף לא חצי פזמון לשלמה

למעשה, המחזה די מקפח את דמותו של שלמה ודי מצמצם את מעלליו ועוללותיו יחסית לכפילו, בן דמותו. נראה בעליל כי מי שסיקרן יותר מכל את גרונמן היה שלמי, והוא השקיע בדמות הזאת הרבה אהבה. משום כך גם רמת המשחק הנדרשת לכל אחת מהדמויות שונה בתכלית, ולכאורה היא היוצרת את ההבדל שבכל זאת קיים בין מלך לאחד העם.

גרונמן גם לא כתב ולו חצי-פזמון לשלמה – וחבל, כי זה היה יכול להיות מעניין, שלא לומר מאתגר, לכל שחקן המגלם את כפל התפקידים. וחבל שההחלטה היפה – שגם זכתה להיות אחד משיאי ההפקה הזאת - להוסיף לפזמונים של ההפקה המקורית גם את שיר הערש מ"אסתר המלכה" של אלתרמן וארגוב, לא נוצלה כדי לתקן את אי-האיזון הזה. כמה נפלא זה היה יכול להיות שדווקא המלך המותש היה זה שמרדים את עירו.

"יופי לי" קושניר

אבל קושניר עושה את מלאכתו בנאמנות מוחלטת לתביעה שעליו לגלם שתי דמויות, שיש ביניהן הבדל, ולא רק בלבושן. אשר על כן, שלמי שלו הוא לבה רותחת של מי שפרנסתו דחוקה, אשתו רודה, והבקבוק המושיע מתרוקן מהר מדי. שלמי יודע היטב מי הוא ומה הוא, בניגוד לסביבתו, גם כשהוא משתף פעולה עם משחקם.

כזה מבחינות רבות גם שלמה של קושניר. הוא מלך, זקיפות קומתו טבעית, תבונתו מאירת פנים. אבל גם הוא, כמו אמו, מבין שהתפקיד מחייב. ולהיות מלך זה תפקיד. אבל לפתע, למטה בשוק, הוא מבין שאת התפקיד הזה לא משחקים, ולא משתעשעים בו. ואז יש לקושניר שני רגעים קטנים של התגלות – כשהוא זועק "אני שלמה" בפעם האחרונה, וכשהוא מתייצב מול אשת שלמי הנמלטת מהארמון. באותו רגע כאילו הניח קושניר את הכתר המוזהב על ראשו והתגלה במלוא הדר-מלך שלו.

בתפקיד שלמי יש לקושניר יותר מהזדמנות אחת לחשוף את הווירטואוזיות שלו (שלא לדבר על הזריזות המדהימה שלו בחילופי התפקידים), ואין בכך שום פלא. גם אין פליאה ביכולתו לחבר את כל הקצוות והלהטוטים, ההלצות, ההברקות הקטנות או הגדולות, לכדי דמות אחת מלאה, אמיתית, במשחק שאין בו חנופה מלאכותית לעבר הקהל בנוסח "תראו כמה אני טוב". לכל היותר זה "תראו כמה יופי לי" וזה גם מה שיופי לקהל.

להטוטנות של כבוד

ברור כי המחמאות המגיעות לו נופלות גם לרגליו של אילן רונן, שביים את ההצגה כולה בתנופה שאין בה כמעט רגע אחד של מנוחה, כשרעיון מבריק רודף את משנהו בקצב טוב, לעתים עוצר נשימה ומעת לעת בהרפיית מתח, תוך התחשבות ראויה בקהל. בכך או בכך – ההנאה איננה פוסקת.

אפשר לומר שרונן השתמש במחזה ממש כמו שאלתרמן השתמש בשפה העברית המקראית – בתענוג משוחרר מעכבות, בלהטוטנות של כבוד, ובהומור רב השראה.

רונן הפיק משחק טוב בדרך כלל מהצוות הגדול שלו, ועיצב באופן ברור מאוד את דמויות ארבע הנשים שבעלילה.

רבקה גור מעל כולן

גלית גיאת בתפקיד נעמה, אשת שלמי, שרה נפלא, משחקת חזק מאוד, ורגעיה הגדולים הם כשהיא כמעט-מתאהבת בשלמה שאינו אלא שלמי, וכשהיא מגלה ששלמי אינו אלא שלמה.

את הפילגש המצרית נופרית מגלמת באנרגיה מתפרצת מירי מסיקה, בוגרת של בית הספר למשחק סופי מוסקוביץ`. בהופעתה הראשונה בתיאטרון מאז סיימה לימודיה, מביאה עמה מסיקה קול עשיר מאוד, ויכולת הבעה חזקה וברורה בתנועה ובדיבור.

טלי אורן יוצרת דמות ברורה מאוד, ונותנת נוכחות חזקה לתפקיד הקטן של ברוריה, אחת מנשות ירושלים.

ומעל אלה מתנשאת רבקה גור בתפקיד בת-שבע, והיא כאילו גונבת את ההצגה בכל תמונה שהיא נמצאת בה, הן בהומור הדק שהיא מזליפה על הדמות עצמה, על תפקידה במהתלה, ולא במעט בזכות העובדה שהיא מצליחה ליצור קשר משחקי מצוין עם קושניר. התמונה שבה היא מלמדת אותו הילכות מלכות היא פנינה של בימוי ומשחק, ואולי אף היהלום האמיתי של ההצגה כולה.

בהערת אגב, ראוי לציין לשבחה של גור, כמו לשבחו של קושניר, את העובדה שכל מילה שאמרו הייתה צלולה, נאמרה במלואה, בלי קיצורי דרך, בלי לבלוע אפילו הברה אחת (ולמחמאה זאת ראויים גם פיני קידרון, אורי בנאי וטלי אורן).

בין הגברים בלטו שמעון כהן בתפקיד שר הארמון, פיני קידרון בכפל תפקידיו, כסופר המלך וכאחד מאנשי השוק, וכן אורי בנאי שבלט מאוד ב"מקהלה" של השוק.

רכטר חודר אל תוך הגרעין הקשה של ארגוב

במרכז ההפקה ניצבת המוזיקה, זאת שארגוב כתב ועתה הולבשה בלבוש חדש ומקורי של יוני רכטר. זה איננו עיבוד שהוא תזמור, אלא כתיבה של יצירה מורכבת מאוד, היוצאת מהמלודיה וההרמוניה המקורית ועוברת אל הרמוניות ומקצבים – שלעתים מתרחקים מאוד (אבל בלי לאבד קשר) ולעתים חודרים פנימה אל תוך הגרעין הקשה של ארגוב. זהו מהלך כפול של פירוק מזה וחיבור מזה, ורכטר מצליח לאכול את העוגה וגם לשמור אותה בשלמותה.

מבנה התזמורת שהרכיב יוצר לא אחת תחושה של תזמורת גדולה מאוד, שמתחלף כבמטה קסם במצלול עדין, סולני, או אנסמבלי, ושב ופורץ אל חלל האולם בעוצמה סוחפת חושים. חבל רק שמערכת ההגברה יחד עם "נפלאות" האקוסטיקה של אולם רובינא הגדול, פוגמים לא אחת באיזון בין התזמורת לזמרים, שאותם הכינה היטב חדווה מלר, ואפילו גורמת להבלעת קטעים טקסטואליים יפים, בהדרכתה של אסי אשד.

בידיים, ברגליים, בתופים ובסירים

את להקת השחקנים מעשירים חברי להקת המחול "שקטק", שהצליחו להשתלב מצוין בצוות הגדול, ולסחוף עמם את כל המשתתפים כאשר החלו להשתולל במצוות הבמאי רונן, המעבד המוזיקלי רכטר הכוריאוגרפים רחום ופטיש.

מבחינות רבות, הכוריאוגרפיה היא אחד מעמודי התווך החשובים של ההפקה הזאת, לצד העיבודים המוזיקליים, וכך גם צריך להיות. היא איננה סתמית או מקרית אלא מאופיינת מאוד ומאפיינת את כל מהלך הדברים, החל מתמונת הפתיחה וכלה בסיום.

רחום ופטיש, נאמנים לדרכם, המשלבת במחול את האפקט המיוחד של הקשה – רגליים מתופפות על הרצפה, אם כריקוד סטפס או ככלי נגינה, פטישים המכים על תיבות עץ, על סירים ומחבתות, ואפילו זרועות המכות על החזה, על השוקיים ועל אברי גוף אחרים שיכולים לעמוד במשימה ולהגיב בצליל. כך הם מוסיפים למרקם המוזיקלי של רכטר רובד עשיר בפני עצמו.

כל קטעי המחול, כשלעצמם או כתוספי-פזמונים יוצרים תחושה חזקה של מציאות וזהות סביבתית והווייתית. ועם זאת קטע אחד, "זה לא בשבילי" הנוגע ללב של נעמה, היה חריג בכך שהוא "תרגם" את הטקסט היפה ל"מספר" ראוותני.

חיזיון מקראי ואוריינטלי

ומסביב, מלמעלה, מאחור, ואפילו על הרצפה שלטה על ההפקה כולה התפאורה המרהיבה של רות דר, הנגלית כאשר האור עולה מאחורי המסך הליתוגרפי המרשים הנמתח לכל אורכן וגובהו של מפתח הבמה הגדולה. ושם אנחנו מוזמנים אל ירושלים של מטה המצוירת בקווים שחורים על גבי עץ לבן, וכך גם המדרגות העולות אל הארמון, ובתוכה נעים וסובבים בני ירושלים ובנותיה לבושים בגוונים חמים, מצהוב עד חום. כך, תלבושות ותפאורה יוצרים מקום וזמן "מקראי" חי ותוסס.

ואז אנחנו נכנסים אל הארמון, עמודים גבוהים שבראשם עטרות מוזהבות, שטיחי קיר ארגמניים ענקיים, ושלל תלבושות בצבעים מלכותיים הנעים סביב הכחול – מתכלת זוהרת, אל טורקיז בוטה, וסגול מלא הוד. ובגד לבן אחד – בגדו של שלמה. והתלבושות המלכותיות – כולל אלה של הפילגשים – יוצרות חיזיון אוריינטלי מושלם. שתי הברקות מיוחדות של דר ראויות לציון – השימוש במשקפיים, משקפי ראייה או משקפי שמש, כחלק מלבוש השרים והפילגשים, וסט מזוודות הטורקיז של פמליית הפילגש המצרית העוזבת את ירושלים.

כפי שכבר הזכרתי בפתח הדברים, יש עוד שותפה חשובה לעיצוב הבמה בהצגה הזאת והיא מעצבת התאורה קרן גרנק, שידעה להתייחס לאופי השונה של התמונות, הן מבחינת העיצוב החיצוני שלהן – תפאורה ותלבושות – והן ביחס לתפקודן בעלילה עצמה. קרנק האירה מצוין, ובדרך זאת גם העירה, במשמעות הכפולה של המילה, ובעיקר בכל מה שנוגע להסבת תשומת הלב למתרחש.

ורק בקשה קטנה אחת, לסיום

אברהם קושניר, עשה טובה ושמור על עצמך, גם כשאתה מתמסר-מתמכר לתפקיד הנהדר הזה שלך! אל תשכח שאתה תצטרך להיות גם שלמה, גם שלמי, עוד מאות רבות של פעמים.

אז חזק הרבה, הרבה אמץ!

התמונות באדיבות אתר תכנייה