כתב אישום סאטירי-דרמטי
פרק כא בספר מלכים א מביא את אחד מסיפורי הדרמה המוכרים ביותר של תולדות ממלכת ישראל, זו שצברה לתוכה כמעט את כל מה שהיה "רע בעיני ה'”. זהו הסיפור על כרם נבות שלכד את עינו ותאוותו של אחאב, ומצא אותו ראוי לשמש לו גן ירק פרטי, אך משסירב נבות להחליף את נחלת אבותיו בחלקה אחרת טובה יותר, או בכסף, יזמה המלכה איזבל מהלך רצחני – חוקי במושגי הימים ההם - ששיאו מתמקד ברצח נבות, ובכתב האישום של אליהו התשבי - "הרצחת וגם ירשת". יש עוד פרטים, אבל זהו בערך.
יעקב שבתאי לא הגיע אל כתב האישום הזה של אליהו, אך כתב תחתיו כתב אישום סאטירי-דרמטי המתאר בלשון חדה את המהלכים שיזמה איזבל, בעזרת יועץ משפטי ויועץ פוליטי, כדי להשיב את רוח בעלה ולתת לו את חפצו, שהרי הוא מלך וחפצו הוא "טובת הממלכה". למען האמת אין הרבה סיפורים מיתולוגיים כמו זה שבהחשבתם כמשל בא עמם גם נמשל מבלי שיהיה צורך לפרשו.
שבתאי נהג כך ב“אוכלים”, המחזה האחרון שלו, סאטירה שהועלתה בחאן הירושלמי ב-1979, וחזרה לבמה בהצגה של תאטרון גשר כעבור תשע שנים, ועתה היא שבה אל בימת החאן, בבימויו של מיקי גורביץ'. על פי קטעי יומנו של שבתאי, המובאים במאמר קצר של עדנה שבתאי, ברור כי מה שהעסיק אותו ב"אוכלים" היו "הפחד, האופורטוניזם, הרלטיביזם המוסרי, הפראגמטיזם והיחס המעריץ למדינה ולכוח".
לטעמה של עדנה שבתאי, ולא בכדי, גם ברור כי "לא על ארמון אחאב הניצב מעל עמק יזרעאל, מדבר המחזה, כי אם על המציאות שבה חיים אנחנו. ואם נעז להביט בה ישירות, ניווכח לראות שרק במקרה ואולי הודות למזל – חמדנות השלטון שאף פעם לא היה לה די, פנתה בשעה זו למקום אחר".
מהו המקום האחר? שבתאי איננה מעזה לומר במפורש. אולי היא אפילו צודקת בשתיקתה. ומאחר שלא עליה מוטלת חובת ההוכחה של הצגת החאן אלא על הבמאי ושותפיו, ראוי לבחון אותה ולתהות אם אמנם העזה לומר מהו אותו מקום אחר. צעד ראשון לכך יהיה לבחון על מה מדברת תכניית ההצגה, גם אם הנאמר בה אינו מחייב כשלעצמו את הבמאי.
בתכניית "אוכלים" מתרחש מאבק מעניין על זיהויו של המקום האחר שאליו, אולי, כיוון שבתאי. מרים יחיל-זקס, הדרמטורגית של התאטרון, מצביעה לעבר "מטבחון שלטוני ישראלי בן זמננו, על ניקיון כפיו המדומה ותחמוניו הממשיים. כיצד הופכת תחושת השליחות למען המולדת לתאוות כח חסרת מעצורים? מהו הרגע הנכון שבו המוסרי נכנע לכדאי? אוכלים. הכל. האכילה כמשל.” וזה בהחלט בא לידי ביטוי בהצגה ובאורח מבריק ומשעשע – אבל לא מזעזע.
האכילה, מתברר, היא רק אפקט בימתי מוחצן. המטבחון נוהג כך כי זו דרכם של מלכים ויועצים, על בטן מלאה. ולא בכדי אחאב של התנ"ך שובת רעב במיטתו כשהוא מבין שאינו יכול לכפות את רצונו על נבות. אצל שבתאי זה האות והסימן לכניסתה הדרמטית של איזבל לסיפור, כאחראית בפועל לכל מה שיתרחש.
"אוכלים", צילום: יח"צ
אבל נחזור למשמעות המשל כפי שהיא מוצגת-נרמזת בתכנייה, ובלי ספק למורת רוחו המלומדת של מורי בעבר ועמיתי כיום, בן עמי פיינגולד שמאמרו הגדול המופיע בתכנייה התפרסם לפני 30 שנה ב"במה" של ישראל גור ז"ל, ובו שלל את האינטרפרטציה שניתנה למחזה בהצגת החאן של 1989, ועל פיה כרם נבות היה “מקבילה אלגורית וודאית ל”שטחים”...”. לטעמו של פיינגולד המחזה הוא בכלל סאטירה "נגד תעמולה ודמגוגיה... נגד הסכנות שבהתמכרות ובכניעה לססמאות מפוברקות היטב... נגד אופורטוניזם המסוגל לתרץ כל אבסורד.”
אבל מול ההתנגדות הזאת של בן עמי פיינגולד, שמתאימה במידה רבה לפרשנות של מרים יחיל, וכנגד השתיקה של עדנה שבתאי, מגישה התכנייה פרשנות תקיפה באמצעות הפנייה אל תערוכת צילומים משיח ג'ראח שמוצגת בחצר החאן בערבי ההצגה הזאת ו"מהווים תיעוד רב עצמה לעוול המתקשר ישירות עם האמירה הנוקבת של ההצגה 'אוכלים'”.
בסמוך להפנייה הזאת מופיעים שני קטעי מידע. האחד כך כי כ-40% מהקרקעות שעליהן שולטות כיום ההתנחלויות נמצאות בבעלות פרטית פלסטינית, והיתר הן קרקעות שהוכרזו כאדמות מדינה. על פי תצהיר של מזכיר הממשלה צבי האוזר מסתבר כי הממשלה התחייבה לפנות עוד השנה מאחזים שנבנו באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית בגדה. במרץ השנה עדיין לא קרה כדבר הזה.
פיסת המידע האחרת מצטטת הצעת חוק יסוד "זכויות האדם והאזרח" שהוגשה לכנסת לפני 38 שנים ועדיין תלויה ועומדת לפניה, ובין סעיפיה נקבע כי "כל אדם זכאי להגנה כדין על קנייניו". המשך הסעיף הזה, אגב, מנוסח כך שבסופו של דבר ולמען טובת הכלל (שאין לה פירוט, כמובן) אפשר להפקיע גם בלי פיצוי, אם יש חוק השולל או מגביל את הפיצוי. נו, טוב. אחאב דווקא הציע פיצוי. איזבל דאגה למצוא חוק שיאפשר להפקיע את הכרם תמורת חיי נבות.
במלים אחרות, הפרשנות האקטואלית לימינו הנרמזת בתמציתיות ברורה בתכנייה היא זו של הפקעת שטחי הפלסטינים וההתנחלויות וההיאחזויות שקמו עליהן וממשלת ישראל איננה מפנה אותן. תהיה דעתנו על כך אשר תהיה, ברור כי לאורך כל ההצגה זה הנמשל, המקום האחר, המרחף בחלל אולמו של החאן.
אם חייכתם, ודאי גם ידעתם מה עלול להיחשב לעניין הנמשל. אולי זה היה אחד הנרות לרגליו של מיקי גורביץ' כאשר החליט לפתוח חלון גדול בתפאורת חדר האוכל המלכותי שעיצבה לו פרידה קלפהולץ-אברהמי, ולחשוף בפנינו את פרשנותו האקטואלית בדמות צילום גדול של פרויקט הולילנד. וכך באבחת תמונה אחת ופרשנות נוחה להפליא – ומעוררת צחוק של הקלה בקרב הקהל הירושלמי - שמט את הקרקע מתחת לרגלי המחזה וההצגה שלו.
"אוכלים", צילום: יח"צ
הצגה נוחה לעיכול
עד אז, בבימוי מבריק ובמשחק תוסס של שחקניו "אוכלים" היה סאטירה מצוינת, גם אם לא מושלמת בגלל חוסר עידון פיקח, שהותירה לקהל את הזכות להחליט מה המעדן הפוליטי-חברתי-רעיוני שמאכילים אותו. אם לשפוט מהתגובות בחצר בסוף ההצגה לרבים דווקא רווח מאוד שאת הנמשל הזה, המפנה אצבע מאשימה לעבר אהוד אולמרט וכתב האישום נגדו, תאהב, בין השאר, שרת התרבות שלנו. אבל אני כבר פולש לתחום הסאטירי בעצמי, ונוהג כגורביץ' הפעם, שלא על פי הכלל "די לחכימא ברמיזה".
בכל מקרה מדובר בהצגה מצוינת ונוחה לעיכול שבה נילי רוגל היא איזבל תככנית בפשטות ישירה (ונא לא לתרגם זאת למציאות שלטונית פרסונלית אקטואלית), יהויכין פרידלנדר הוא אחאב הנעבעך, לירון ברנס הוא אחלה שבשבת של דעות כיועץ הפוליטי שמעי, ואריה צ'רנר הוא הוא אליקים, הכהן במקור של שבתאי, והיועץ המשפטי הנדהם לגלות את מה שהוא יכול לעולל לחוק ולצדק. זוהי רביעייה קאמרית מעולה ובעיקר בשיאי הבליסה ליד שולחן האוכל הגדול התופס את עיקר הבמה.
כנגדם ובהנגדה מוחשית בולטת הופעה "פלסטינית" דרמטית של יוסי עיני בתפקיד נבות הנלחם בסופו של דבר לא על כרמו – שברור לו כי כבר אינו שלו – אלא על חייו, שאינו מבין כי הם הקנס על סרבנותו החוקית.
מי שמשלים את הצוות הוא אריאל וולף הצעיר בווירטואוזיות של חילופי תפקידים (ותלבושות) כאיש ביטחון, ובעיקר כמלצר המגיש לשולחן את המעדנים, בשטף שלא היה מבייש את בני משפחות המלוכה והשלטון של כל דברי הימים. והוא גם זה שבאמצעותו מחזיר מיקי גורביץ למחזה את המשפט "הרצחת וגם ירשת" שיעקב שבתאי שמט בכוונת מכוון.
בסיכומו של דבר, גם בהסתייגות הברורה שלי מפרשנות-הולילנד הגלויה של סוף ההצגה, נותרת בידינו הצגה מבריקה שמאפשרת לכל צופה לבחור לעצמו את המנה העיקרית של הסאטירה הזאת, לפחות עד שמגיעה מנת הבית.