יוזמה פרטית של יוצרים מחזירה לבמה את הפנינה הדרמטית של סטרינדברג על מעמדות, מיניות ואהבה
אב-טיפוס של אשה משתחררת
ראשית לכל אני שמח לבשר כי יש הצגה מעניינת של המחזה הנפלא והמדויק כל כך של המחזאי השוודי אוגוסט סטרינדברג, שנכתב ב-1888, בין "האב" (שהועלתה לא מכבר בהפקת מופת בקאמרי) ל"נושים" (שהועלה לפני ארבעים שנה ויותר בתיאטרון זוית, אף הוא בהפקה מעולה).
"מדמואזל ז'ולי" (שם מוטעה בגלל הניחוח הצרפתי שלו שאיננו קיים במקור) הועלה בארץ כמה וכמה פעמים, וזכורות לי היטב מיכאלה עשת (בקאמרי) ותרצה אתר ז"ל (בהבימה) בביצועים רגישים מאוד, רוטטים ומרטיטים, וכן גם הפקת בית צבי בגרסת הגברים עם עידו רוזנברג המרגש בתפקיד ז'ולי שהפכה להיות גבר צעיר וחרמן.
המחזה המקורי מועלה עתה בתמונע בנוסח מותקן של הבמאי שלומי ליברמן על פי תרגום מצוין של גד קינר. ז'ולי, בתו של הרוזן בעל האחוזה, מצויה בימי המחזור החודשי, והלהט הפיזי בא לידי ביטוי כתבערה רגשית ומינית המופנית לעברו של המשרת ז'אן, ולמורת רוחה של "ארוסתו", הטבחית המתנמנמת כריסטין.
החיזור הלוהט שלה מתחיל במהלך חגיגות ליל אמצע הקיץ, הלילה הארוך בשנה, כאשר היא כופה על ז'אן לרקוד אתה, ובכך להפר את שיווי המשקל החמור בין מעמד האדונים למעמד המשרתים. הרוזן עצמו נעדר מהאחוזה כל אותה שעה. משוחררים מנוכחותו ז'ולי וז'אן מרשים לעצמם פלירטוט, שהופך ליחסי מין כאשר הם נאלצים להיכנס לחדר צדדי ולהתחבא מקבוצת המשרתים הפולשת בשיר ובריקוד למטבח, שבו מתרחשת העלילה.
מאותה נקודה מתפתח הדיאלוג ביניהם במהירות של רגבים המתגלגלים במדרון. השניים מתכננים לברוח לשווייץ. ז'ולי מתעקשת לקחת אתה את הקנרי שלה, אך סירובו של ז'אן מסתיים בעריפת ראשה של הציפור (מאחורי הקלעים).
בהצגה של שלומי ליברמן נקודת האל-חזור של ז'ולי מדויקת מאוד, וכן גם עיצובה של ידי ענת חדיד כאב-טיפוס של אשה משתחררת. השחרור שלה כמובן מדומה, וחדיד מצליחה לבטא זאת בכל רגע שבו היא משמיעה את רעיונותיה ונימוקיה.
השחרור המיוחל שלה מקביל לזה של ז'אן, בעיצוב גברי טבעי ולא מופגן של יואב בר-לב כמשרת בוגר וחכם היודע את מקומו, ואפילו את מגבלותיו כגבר. כריסטין, במשחק מעודן וחם של עירית נתן-בנדק, הכבולה לדת ולאמונה בישו, מייצגת את החופש הנפשי, זה שז'ולי ולא ז'אן אינם מכירים, כפי שחושף צלצול מפתיע של הרוזן.
ברקע, לכל אורכה של ההצגה, מבצע יניב מלצר, היושב בפינה חשוכה, סדרה ארוכה של אפקטים המוגדרים כ"מוזיקה". לרגעים זה רק המהום, לפעמים זה רק טרטור. ולא אחת זה מכסה על מה שאומרים השחקנים, שמתעקשים פה ושם להסות את קולם.
כמו בעניין זה, ההצגה הזאת סובלת מכניעה של הבימוי ל"אפשרויות" שמעניק לו אולם הסייקל של תמונע, בעיצובו הפרטני סובב-קהל של אבי שכוי, ותאורה של איריס מועלם שמתעלמת משום מה מליל אמצע הקיץ האמור להשפיע אור טבעי מבחוץ פנימה. משום כך המחזה האינטימי, שבו לנוכחות הפיזית הקרובה בין הדמויות יש משמעות, הופך להצגה מבוזרת, שלרגעים ז'ולי מתייחסת שלא לצורך לנוכחות הקהל ומדברת אליו ולא אל ז'אן.
פה ושם יש גם פספוסים מיותרים בשימוש של הבמאי בפרטים ריאליסטיים – ראשון בהם הוא הבאת בקבוק יין משובח ויקר כשהפקק שלו כבר נחלץ, ואחרון בהם הוצאת לחם שנאפה בתנור לכל אורכה של ההצגה וז'אן וכריסטין בוצעים ממנו תקרובת לקהל.
אבל בסך הכל זהו ניסיון ראוי ומעניין להפגיש את הקהל עם מחזה מרתק, בהצגה שמעלתה הגדולה היא משחקם של ענת חדיד, יואב בר-לב ועירית נתן-בנדק.
09/06/2011
:תאריך יצירה
|