צבי גורן על 4 בכורות ישראליות: "התאומות", "המצפה", "ספינת השוטים" ו"אדיפוס 2011"
לצאת מהשגרה
הרעיון לזמן יוצרים ישראלים להשתתף בפסטיבל ישראל איננו חדש, ובשנים שלא היה ייצוג או רק טעימה קלה של יצירה מקומית עורר החסר ביקורת. מעת לעת נעשו הפקות גדולות מאוד, ולשמו של הפסטיבל נקשרו שמות ששבו ועלו בו.
לפני ארבע שנים נעשה ניסיון ליצור בימת פרינג' מרכזית, ועתה לכבוד שנת היובל חזרו מנהלי הפסטיבל אל הרעיון, בשינוי מסוים, ובאולם חדש שנוסף במבנה הגדול של תאטרון ירושלים – אולפן ששימש בעבר את "טלעד" לפני שנעלמה מלוח שידורי ערוץ 2.
כפי שצוין בחוברת הפסטיבל באותיות פטיט הישיבה שם "הינה בכסאות פלסטיק ניידים, משתנים בהתאם", כלומר כל מופע ואופיו, ובמקרה אחד, “המצפה” של קבוצת קליפה, עם מזרונים במקום מושבים. ההערה העידה מראש על כך שהפרויקט נועד להוציא את היוצרים והמבצעים מהשגרה.
זה בלט כבר בסידור האולם לעבודה שפתחה את הפרויקט "מעוף היונה" של קבוצת רות קנר, שעליה כבר התפרסמה הביקורת שלי. עם זאת, מתשע היצירות בפרויקט שתיים התקיימו על במה באולמות מופעים רגילים, כפי שאציין בהמשך.
בנקודה זאת אציין כי גם אם לא כל ארבעת המופעים שראיתי באולפן התחשבו בנתוניו המוגבלים או ניצלו אותם, השאיפה לעשות משהו שונה מהמקובל הייתה ברורה. שאלה נפרדת היא עד כמה גם הצליחו בכך, אלה וכן שני המופעים שהועלו מחוץ לאולפן.
"התאומות" – מחווה אישית לסיפור אמיתי
הדס קלדרון, שחקנית תאטרון בית ליסין, היא נכדתו של המשורר אברהם סוצקבר והיא שיזמה כמחווה לזכר לסבה את הרעיון לעבד לבמה את הסיפור "התאומות" שנכתב באידיש הופיע בתרגום של ק.א. ברתיני בקובץ "אקווריום בירוק" (הקיבוץ המאוחד, 1979). הסיפור מתאר את סיפורן של התאומות גרוניה, ששרדה את השואה, והדסל, כנרת מחוננת שהומתה במחנה השמדה.
דורונה בן דור עיבדה וביימה ברגישות את הסיפור, שבו גרוניה, במשחק מרגש של הדס קלדרון, פוגשת בבית קפה ביפו משורר שאותו מגלם מנדי קאהבן, באידיש, בקטעי וידיאו המוקרנים על גבי מסך גדול ברקע. המשורר הזה היה שכן שלהן בווילנה, והדסל הייתה אהבת נעוריו. בגרסה הבימתית התרגום לעברית שבפי גרוניה הוא של בני מר, שידע למצות את המוזיקליות של המקור ביידיש.
בזה אחר זה ובאינטנסיביות גוברת בהדרגה נכונה מתארת גרוניה את התמונות של חייהן המשותפים ואת קצם הטראגי – הילדות בווילנה, אולם הקונצרטים שם, קונצרט בגטו, מחנה העבודה והמפגש עם זיגפריד קוך, מפקד המחנה שהפריד ביניהן, וגזר את דינה של הדסל למוות. מסע ארוך, שנקטע באיבו, משמחת ילדותן, אל מצוקת הקיום וההישרדות.
דניאל גלאי כתב מוזיקה עמוסת מוטיבים יהודיים שאותה מנגן מאחורי אותו מסך אנסמבל אליסיום, בניהולו האמנותי של גיל שוחט, ואת הדסל מגלמת-מנגנת ג'ני הוניגן, סולנית התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, שקו של דמיון משוך בינה לבין קלדרון.
הצירוף בין המוזיקה, הטקסט והווידיאו, עיצוב הבמה והתלבושות של פולינה אדמוב והתאורה של מרטין עדין, הפכו את המופע הזה לאירוע מרגש, ומותר לייחל לכך כי תימצא הדרך לשוב ולהעלות אותו גם במהלך עצמאי מחוץ לפסטיבל.
"ספינת השוטים" – מחול שהוא תיאטרון
מלכתחילה היה ברור כי הרעיון המעניין לזמן יוצרי מחול למסגרת "פרמיירה באולפן" ייבחן ברמה שונה מזו של הופעות המחול "הרגילות" של שלושת היוצרים שהוזמנו ליטול חלק בפרויקט – נמרוד פריד, שאת יצירתו "לה" לא יכולתי לראות, ואני מצפה לראותה בקרוב במסגרת אירועי מחולוהט, והצמד ניב שינפלד ואורן לאור, שאת "ספינת השוטים” שלהם ראיתי, וגם אותה אני מקווה לשוב ולראות באותה מסגרת או בהזדמנות אחרת.
ספינת השוטים, צילום: גדי דגון
"ספינת השוטים", שהועלתה על בימת האודיטוריום ע"ש רבקה קראון, היא כהגדרתה יצירת מחול שונה מהמקובל, ואחרת מיצירותיהם המשותפות בשבע השנים שעברו, בהן "חזיר", “פוסט מרתה", “ג'ורונה" ו"פה גדול". השוני הוא גם בכך ששניהם אינם משתתפים בביצוע היצירה החדשה והמיוחדת הזאת, שנוצקה ליכולותיהם המצוינות של ענת גרגוריו, אורי שפיר וסשה אנגל.
היצירה מתארת בדרך של ארג רב שכבות את קיומן של שלוש דמויות "נפרדות", כשכל אחת מצויה בתוך הוויה עצמאית, סגורה, ובדרך של רקימת תחרה גדולה נוצרים עורקי-חיבור ביניהן, מקריים או מכוונים, והן נחשפות זו לזו, ושבות ונפרדות. כך, ובניצול מדויק של המרחב הבימתי, נוצר בארג-התחרה מצב של לולאות גדולות, או "חורים" שהם למעשה העולם ההרמטי של כל אחד מהשלושה.
דידי ארז יצר פסקול ומוזיקה המעניקים ליצירה אפלולית רגשית שמוצאת את הכיוון לביטוי העמוק של רגישות טעונה, ונטע קורן עיצבה תאורה טבעית, שמשרתת את המתרחש, אם בתנועה או במשחק, אם בתוך ההוויה הפנימית או בהתייחסות ישירה לקהל.
"המצפה" – בחושך עפים אל האור
קבוצת תאטרון "קליפה" היא בת בית בפסטיבל ישראל, ו"המצפה" היא יצירתם הששית של מייסדיה, דמיטרי טולפנוב ועידית הרמן, העולה בו מאז 1998, כאשר יצרו את "מחבואים" שהועלה בכיכר ספרא, “לבירינט" בגן הוורדים (1999), “דאוס אקס מכינה" (2001) בגן הבוטני, “משחק מרכבה" (2005) ברחבת תאטרון שרובר, שתי יצירות מונמנטליות שפתחו את הפסטיבלים באותן שנים, ולאחרונה, לפני שנתיים, יצירתם השאפתנית המרתקת "ק'” במוזיאון המחתרות.
השאלה הגדולה הייתה מה יכולה הקבוצה ליצור על פי תפיסת "יצירה תלוית מקום" כשהיא לכודה בתוך אולפן קטן. התשובה ניתנה בדרך האופיינית של הקבוצה – מרקם הזותי-חלומי של חוויה המתרחשת כמעט בחשיכה מוחלטת והקהל שרוע על משטחים מרופדים, כשמעליו ומסביב לו חגים-מרחפים אחד עשר יצורים, כולם בשחור, כמו בתוך חלומות שכולנו חולמים בגרסאות שונות, לעתים גם כסיוט.
"המצפה", צילום: עידית הרמן
יש ביצירה הרבה יופי – המתקשר אל העושר המוזיקלי של טולפנוב, בעיבודים ונגינה נלהבת של יוני טל – והיא כוללת הקרנות וידיאו ואנימציה של אורית ברגמן ואוסי ולד, תאורה מדויקת של חושך המתקדם במהירות אל האור המשחרר, בעיצוב של אסי גוטסמן, כשטולפנוב גם מעצב את זירת החלומות והרמן את התלבושות השחורות, הכוללות מסכות פנים ועורף שאינן אלא תמונות פניו של טולפנוב, כאומרת הנה כך הוא חולם עצמו לדעת.
מהתמונות הרודפות זו את זו והריחופים באוויר המעוררים קריאות התפעלות, בולטת ביותר דווקא התמונה שבה נוצר ים גדול שהקהל שרוי על קרקעיתו ויצורי הדמיון של "קליפה" צוללים-משייטים במימיו.
יצירה שבאמת ובתמים הייתה תלוית מקום וכמו קודמותיה ידובר בה, אך שוב לא ייראה. חבל.
"אדיפוס 2011: תאטרון-אופרה" – כישלון יומרני
היצירה הבימתית האחרונה של פרויקט "פרמיירה באולפן" התרחשה על בימת האולם המפואר של בית שמואל, כיאה ליצירה השואפת בגדולות של תאטרון המתיימר להיות נטוע בקלאסיקה הגדולה של סופוקלס ובמוזיקה בת זמננו, המאזכרת לכאורה את יצירתו הגדולה של סטרווינסקי. הבטחה גדולה וחשובה, ובהחלט ראוי לברך על זימונה לפסטיבל, גם אם התוצאה רחוקה ממנה.
כבר ההגדרה "תאטרון-אופרה" כוללת בחובה יומרה של יצירה ששני מרכיביה הנפרדים (לכאורה) יוצרים משהו מרהיב וגדול, עכשווי ולפי הגדרתם "באופן ייחודי וראשון מסוגו", האמור ליצור כדבריהם "מארג בימתי-מוזיקלי הכולל שירה, דיבור והמנעד הרחב שביניהם".
על הייחוד מיותר לדבר, שהרי מה שלא ידוע ואינו מוכר ליוצרים או לקהלם תמיד יהיה ייחודי ומקורי. “חליל הקסם" למשל, אותו זינגשפיל (מחזה שירה) הוא יצירת תיאטרון-אופרה, מרהיבה וגדולה שיש בה שירה, דיבור וגם רעיון. שלא לדבר על יצירה מאוחרת יותר כמו "ווצק" של אלבן ברג.
אבל לא בכך הכישלון אלא ביומרה בלי כיסוי של יגיל אלירז – יוצר מוכשר למדי - לשכתב את המחזה של סופוקלס כאילו מדובר ביצירה שצריך "לתרגם" אותה "בלבוש חדש, קומוניקטיבי, חוויתי מרגש" מהארכאיות שלה למשהו בן זמננו. לא מינֵי ולא מקצתֵי.
ואפילו אם כך היה צריך, ואם השכתוב היה מאיר איכשהו פינות במחזה הנדמות לו כאפלות מדי לימינו – או אז נשאלת השאלה מה הטעם לעשות זאת בדרך הנבנית על רעיונות ארכאיים של תנועה עלובה (ליאור אביצור), תלבושות (מוריה קסיס) שאינן יודעות לאיזה מדור או תקופה הן שייכות, בחלל במה מסרבל, עם תאורת כתמים (רוני כהן), וכתמי איפור.
"אדיפוס 2011", צילום יח"צ
עידו אהרוני כתב את המוזיקה הבוטה – ולרגעים רבים מעיקה ומכסה על קולותיהם המוגברים בהגזמה של השחקנים, ואפילו של שני הזמרים הסולנים, ינאי גונצ'רובסקי, המכפיל את דמות אדיפוס שאותו משחק יפתח אופיר, ודניאל קולבן, המכפילה את דמותה של יוקסטה שאותה משחקת ענת עצמון. רעיון ההכפלה יפה כשלעצמו, אלא שיגיל לא הצליח לגבש לו קוו רעיוני ברור, וההכפלה נראית יותר ויותר כמטרד.
אופיר ועצמון הם שחקנים מצוינים שנאבקים ומתאמצים להפיק מתפקידיהם קצת יותר מדקלום דרמטי. עצמון מצליחה לשמור יפה על טון שקט יחסית, ואופיר נראה כמתאגרף בזירה כנגד התזמורת המוצבת בשמאל הבמה ומנצחה גיא פדר. בשיאה של הדרמה, כאשר אופיר מגיע לרגעי שיא מרגשים של משחקו, המאבק הופך בלתי נסבל בעליל.
גם שלמה בר שביט הנצחי צריך לגבור בקולו הרך על המוזיקה - גם כנביא העיוור המכריז על פשעו של אדיפוס כרוצח אביו וכבעלה של אמו, וגם כרועה היודע את סודו של אדיפוס. מי שאיכשהו מצליחים לעמוד במשימת הקרב הם אברהם הורוביץ, עם הגברה היסטרית כראש המקהלה, וניסו כאביה כקראון מקרי, וכשליח פרחחי עולץ.
עוד פרטים יש, אך זהו בערך. חבל.
12/06/2011
:תאריך יצירה
|