הצגת הסטודיו של יורם לוינשטיין מאתגרת את כיתת הבוגרים להישגים אישיים בבימוי שמיטיב עם הקומדיה והדרמה גם יחד
העזה היא שם המשחק
כאשר מחליטים להעלות מחזה קלאסי במסגרת בתי ספר למשחק מכריזים המנהלים על יומרה גבוהה, המביעה אמון מוצהר וגלוי בקבוצת התלמידים ובמי שנבחר לביים אותם כי יוכלו לעמוד במשימה. הציפייה הכמוסה יותר היא שגם יעשו זאת בדרך המוכיחה את נכונות ההחלטה המאתגרת.
כאלה הם המחזות הקלסיים של יוון, כאלה הם מחזותיו של שקספיר, וכאלה הם מחזותיהם של מבשרי הדרמה המודרנית – איבסן, סטרינדברג וצ'כוב שפתחו את השערים אל עולמות אנושיים חדשים על הבמות. משלושת אלה ניצב בייחודו אנטון צ'כוב הרוסי ב"גן הדובדבנים", "דוד וניה", “שחף" ובאופן בולט ביותר ב"שלוש אחיות".
לפני תשעה חודשים, בברלין, הצליח הבמאי פרנק קסטורף לחשוף בגרסתו "למוסקבה, למוסקבה" בהקצנה כמעט גרוטסקית את הצד הקומי של המחזה הזה, כמעט ללא הפוגה לדמעה של כאב מבעד לגלי הצחוק שעוררו שחקני הפולקסבינה. כמי שצפה בתדהמה באותה גרסה ודיווח עליה כאן ידעתי כי מאז ואילך הרף הקומי יהיה נקודת מבחן לכל אינטרפרציה שאראה בעתיד.
והנה זה קרה שוב והפעם דווקא בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, בבימוי קומי רגיש של חגית רכבי-ניקוליבסקי שנזהרה לא לגלוש לקריקטורות – מה שהיה אולי מקל על השחקנים הצעירים. היא העזה וידעה לתבוע מהם ולעצב אתם דמויות אמינות, חיות, עם שאיפות ואכזבות, עם תודעה חברתית ועם משא נואש של געגוע אל מקום אחר שבו יגלו את טעם החיים.
ההצגה שלה, קומית להפליא בשתי המערכות הראשונות, ואחר כך בהדרגה עוברת למישור הדרמטי, הכואב, עוצבה יפה חזותית בסיוע תפאורה שסימניה מעגלים שעיצבה דיתי אופק-צרפתי, תאורה רכה מבית ומחוץ של עדי שימרוני ותלבושות מרהיבות של אירנה שר. את אלה העשירו פסקול מוזיקלי נפשי מאוד של שוש רייזמן ותנועה טבעית שעיצב עמית זמיר.
השחקנים גנבו את ההצגה
אבל ככל שהבמאית ושותפיה עשו עבודת יצירה ברמה מקצועית למהדרין, מי שגנבו את ההצגה מראשיתה ועד אחריתה היו תלמידי המשחק המסיימים השנה את מכסת לימודיהם ויוצאים לדרך החתחתים העוברת דרך פתחיהם של תאטרונים ובתי הפקה. כקבוצה וכיחידים הם נענו לאתגר של צ'כוב והגיעו להישגים מרשימים.
אלה באו לידי ביטוי בעיקר בעיצוב דמויותיהן של שלוש האחיות – אולגה הבכירה, במשחק מוצק, סמכותי של לירן קורוטקין, מאשה האמצעית, שרונה-לי שמעון ידעה לעצב את הריק המתמלא באהבה נואשת כפרח קמל השב לפרוח וליבול, ואירינה הצעירה שיעל גרובגלס היטיבה לעצב את מהלך ארבע שנות התבגרותה מיום ההולדת ה-20 ועד לנחישותה לחיות את ייעודה. עמן. כנגדן הצטיינה דורית ליליין כנטאשה, גיסתן המשתלטת הכוח ובגסות קוקטית על חיי המשפחה כולה.
ברשימת החיילים המתארחים בבית המשפחה ומציתים באחיות ניצוצות של חיים אחרים בלט בעיצוב מופתי אורי מזעקי בתפקיד ורשינין, המגיע ממוסקבה שבה הכיר את האחיות בילדותן כששירת תחת פיקודו של אביהן ומתאהב במאשה עד שנקרא לעזוב יחד עם הגדוד המוצב בעיר השדה שבה מתרחשת העלילה.
כמוהו גם ליאור שיקווה מצחיק ונוגע ללב כטוזנבאך המפלס דרך אל אירינה מבעד לעליבותו ונלהבותו החברתית, וחליל יצחק, בוגר ותיק של הסטודיו שנקרא לגלם את תפקידו האבהי של הרופא הצבאי צ'יבוטיקין ועשה זאת בווירטואוזיות של דקויות הבעה אנושית מבעד לאדי הוודקה, ומעורר תמיהה על היעדרו מבימות התאטרון המקצועי בארץ.
אתם היטיבו לגלם דמויות מורכבות עומרי אוזן כקצין הציני סוליוני, גיא הירש כאנדריי, האח המתקרבן ברשתה של נטאשה, איל היינה-גלי כקוליגין, בעלה המסור של מאשה והמאוהב בה עד זרא, עידן ממן שגנב את ההצגה בכל כניסה שלו כשומר הקשיש של בניין מועצת העיר, אביבה נגוסה שהצליחה לבטא את המסירות רבת השנים של האומנת אנפיסה. כך גם דניאל מייזלר ואוהד טויזר כצמד קצינים צעירים תוססים, ועמם שיר קליפר ואורי לייזרוביץ' תלמידי שנה ב' בסטודיו בתפקידי עזר שונים.
בסיכומו של דבר "שלוש אחיות" בסטודיו של יורם לוינשטיין היא הצגה טובה, חכמה ומאתגרת את כיתת הבוגרים להישגים אישיים בבימוי שמיטיב לאזן בין הקומדיה והדרמה של צ'כוב ולספר סיפור שיש בו חן ועומק.