חידות פיוטיות

"נו ציפור, לשרוק" היא אחת מהצגות פרינג' אופייניות שנעשות מתוך אמונה כנה, בהתלהבות ובמסירות, ואפילו באידיאליזם אמנותי. הבמאי אלעד שרעבי, שגם משחק בהצגה, מגדיר בדף התכנייה את המעשה המוליד יצירות כאלה במלים כדורבנות: “רצון עז לעשייה ומתוך אמונה באמנות שאינה מוכתבת על ידי גורמים המובלים בעיקר על ידי הרצון למצוא חן ולעשות רווחים, או כאלה הסבורים כי להם בלבד הידיעה מה הקהל אוהב / רוצה / מרגיש … וכו')”
 
אני משער כי בקבוצת הגורמים "היודעת", שאליה רומז שרעבי, מצויה גם עדת המבקרים, אף כי ברור גם לו וגם לי שידע קהל איננו בתחום הידיעה שלהם. אני, לפחות, אינני  מהיודעים מה הקהל יקבל בהערכה או הבנה. אני יכול רק להעריך את התגובות, אם במהלך ההצגה יש פרצי צחוק רבים או דממה, שבקומדיה היא מביכה אך בדרמה היא כמעט כספר חתום, ואם בסופה התשואות אדיבות או נלהבות, או אם יש תגובות כתובות באתרי האינטרנט המתייחסים להצגה בדרך של מידע או ביקורת.
 
שרעבי מוסיף בהמשך כי גילה הרבה פעמים "כי הקהל על כל גווניו אוהב מאוד שמאתגרים אותו ומגרים את מחשבתו ודמיונו, ובדרך כל הוא (הקהל) גם יודע להעריך ולתגמל עבודות, מורכבות ככל שיהיו, שנעשו ביושר ומתוך אמת פנימית של היוצר".
 
האמת הזאת, במקרה שלו, הביאה אל במת צוותא 2 את "נו ציפור, לשרוק", מחזה ראשון של דורי דלעי, שהחל כסיפור בן שבעים עמודים ובמהלך ארבע שנים של נסיונות חוזרים להפוך אותו למחזה והצגה הגיע לגרסה מהודקת, כמחצית מהמקור, ובמקום שמונה שחקנים שנדרשו להעלאתו נותרו רק ארבעה.

עלילת המחזה מתרחשת בדמיונה הכואב של ילדה, בשם דולפי, שאמה אמליה נטרפה והתאבדה, ובתה המשוטטת בגן מעלה בדמיונה כי אחד העצים הוא למעשה המשורר מלאכי שהיה אהובה לפני שמת.  מלאכי נשלט על ידי כוח אפל ששמו זיקפילד החרד לעליונותו כשד-שטן. למרות מאמציו, דולפי התמימה מצליחה להפגיש בין שני המתים, בעוד אביה יהושע מנסה לאתר אותה בגן.
 
הפענוח של העלילה ושל משמעויות החידות הפיוטיות של הטקסט מתרחש בהדרגה. שרעבי ביים את ההצגה בזרימה נוחה ובהתאמה לכך שהמחזה מתאר תחום המצוי בין חלום למציאות, בין חלום למוות. לפיכך ההצגה שלו נעה בין שתי בימות בעיצוב יערי-חלומי של מורן רוזנפלד ותאורה תואמת של אייל דניאל, ובמעבר בין שני גושי הקהל היושב ביניהן. עם תלבושות מצוינות של יערית אליהו ונגיעות מוזיקה יפה של אסף בוכמן שאת מקצתה מנגנת שרון ענבר (כחלק מתפקידה כדולפי) בסקסופון סולו.
 
שרעבי גם הצליח להפיק משחק בהיר למדי מעצמו כמשורר מלאכי, והוא מיטיב להעביר את המורכבות הטקסטואלית בטבעיות בהירה. שרון ענבר מעבירה יפה את התום והסקרנות של הילדה, ואלינור קלוגר מעצבת את טירופה של האם המתאבדת בחדות, לכאורה מאובנת, שמתעוררת לשמחת-חיים רגעית במפגש הנחלם עם מלאכי.
 
ערי דניאל ארליך מרשים בכפל התפקידים שלו, כשהוא חרד לאלמה ואחר כך לדולפי, ובמיוחד כזיקפילד, השד המטורף, המחפש תיקון כלשהו באמצעות ניסיונות השליטה שלו בממלכת המוות. כפל התפקידים נוצר אולי בכורח אותה הצטמצמות או הזיכוך של המחזה וההצגה – אך התוצאה המוזרה והמעניינת של משחקו המנוגד של ארליך, היא שברור, ואולי רק נדמה גם לי, כי בדמיונה-חלומה של דולפי יהושע הוא זיקפילד.
 
אם יש לזה משמעות מלכתחילה אם לאו, התוצאה היא שדווקא צירוף של שני התפקידים נותן כוח דחיפה מגי ומעניין לעלילה, שהיא כשלעצמה ברורה למדי חרף הפיוט המופגן. זה גם התפקיד שמכניס לעלילה רמה מסוימת של הומור הנעדר מכל השאר. 
 
בסיכומו של דבר, “נו ציפור, לשרוק", היא הצגת פרינג' ראויה למתחם המיוחד שבו יוצרים רשאים להיות אפופי מסתורין, לטעון טענה אידיאולוגית, ולנסות לפענח חוויות אישיות שלהם באמצעות אמנות התאטרון. והרי זאת גם – למיטב הבנתי המוגבלת – גם השאיפה במודע ובתת מודע של הקהל. ולפיכך, תנו להצגה לרוץ.