תמיכה במנהלת אמנותית נועזת

כאשר אופירה הניג, המנהלת האמנותית של אנסמבל הרצליה הזמינה את הבמאי בן לוין להעלות את המחזה "דצמבר" של המחזאי גיירמו קלדרון הצ'יליאני, היא לא ידעה, אף לא שיערה, שהשורה האחרונה במונולוג הגדול של גיבור המחזה - "אני מרגיש כאילו שאני מלא בחגיגות של עצב" – תבטא את התחושה הכללית של באי הבכורה של ההצגה.
 
לפני שעלה האור על ההצגה התייצבו כמה משחקניה יחד עם שחקנים אחרים, עובדים ותומכים שבאו למחות על החלטת ההנהלה הציבורית להפסיק את כהונתה של הניג בשל הקו האמנותי שלה שמתבטא בבחירה קפדנית על איכות ואמירה נכוחה, חברתית, פוליטית ואמנותית.
 
את המוחים ואת המחאה ייצג השחקן נמרוד ברגמן שקרא מכתב מרגש – שראוי לפרסום – שכולו קידה מנוסחת היטב של הוקרה למנהלת אמנותית, במאית ויוצרת שחטאה הכבד הוא בהיותה "פורצת דרך ומעוררת מחשבה במציאות שבה היעדים הללו הפכו מוקצים מחמת הזילות", וסירבה לפזול לעברה של הקופה.
 
האיגרת הוכתרה בתשואות הרמות של היושבים באולם שהתייצבו על רגליהם ופנו מהמוחים לעברה, מצטנפת דומעת בפינה החשוכה בקצה האולם, בודדה באפלה שנגזרה על היושרה האמנותית שלה. כמבקר נהגתי לשאת לה תשואות – וגם ביקורת מהסוג שרק יצירה איכותית ראויה לה. התשואות בסופה של האיגרת, התבררו מהר מאוד כאקדמה לאלה שבאו בסוף ההצגה – אחת מהתזכורות שהיא מותירה אחריה על דרכה כמנהלת אמנותית נועזת.

הישג נוסף
 
כי כן, ההחלטה להעלות את "דצמבר" היא חוליה בשרשרת שכוללת הצגות כמו "ירמה", “הטענה של דון קיחוטה" מאת גלעד עברון, "שלוש אחיות" , “מפגש באינסוף", ובקרוב "המשרתות" ו"איש ואישה אחת". כך גם ההחלטה להפקיד את הבימוי בידיו של בן לוין, שגם הכין את הנוסח העברי המרענן של המחזה המתרחש בצ'ילה בעתיד, בחג המולד של 2017, על רקע של מלחמה אלימה ועקובה מדם בין שלוש המדינות היריבות מקדמת דנא – צ'ילה, פרו ובוליביה, וגם ארגנטינה.
 
נושא המלחמה הוא הגנה על חבל ארץ המצוי במחלוקת בין העמים והמדינות ושאיפת לעצמאות מדינית של בני שבט אינדיאני. עלילת המחזה מתארת חופשת חג בת 24 שעות של חייל צ'יליאני, חורחה, המגיע לביתו, ואל סכסוך פוליטי בין שתי אחיותיו התאומות,  פאולה וטרינידד.
 
שתיהן בהריון ניכר לעין, מה שמעניק יתר תוקף לטיעוניהן הנוגדים בדבר המשך השתתפותו של חורחה במלחמה. פאולה מייצגת את התפיסה הלאומית ששלום משיגים רק באמצעות מלחמה ועל כן חורחה חייב לחזור אל החזית, גם אם מדובר בסכנה לחייו. טרינידד, לעומתה, מאמינה כי חיי האח קודמים, ומארגנת את הברחתו למסתור בדרום היבשת. במהלך סעודת החג יפרצו לביתם גם הדוד, הדודה והאהובה לשעבר. חורחה נאלץ להכריע למי מאחיותיו ייענה, ואם ישמור נאמנות למולדת. הכרעתו תפתיע אותן ואת הקהל גם יחד.
 
מחזהו של קלדרון כתוב במונולוגים ובדיאלוגים מבריקים, שנונים ואירוניים, מפתיעים ומעוררי מחשבה, על כל מלחמה, על כל מחלוקת פוליטית בין עמים, ובתוך כל עם. מבעד לדיוקנאות האישיים הבנויים ביד אמן הוא מצייר תמונה שהייתה יכולה להיות בכל מדינה, בכל מלחמה על שטחים ועל עצמאות, ואין צורך "לתרגם" אותו בכפית כדי שיובן בסנטיאגו, בלונדון, בלפסט, צ'צניה, סאראייבו, או הרצליה.
 
ההחלטה הזאת, להשאיר את המחזה ברקעו האתני וההיסטורי היא אחת המעלות החשובות של הבמאי, ובן לוין מוסיף על כך קצב מואץ מאוד, תוך הדגשה מעודנת של איפיונים אישיים ורעיונות, וצבעוניות נכונה ליממת החג שבמהלכה נאבקים בני המשפחה על שאלות כמו לאומיות ולאומנות, מלחמה ושלום, נאמנות ובגידה, ואחוות-משפחה.
 
המונולוג המסיים של חורחה מעמיד באור ייחודי את כל מה שצפינו ושמענו בשבעים הדקות שקדמו לו. וזהו גם הרגע שבו השחקן יואב הייט סוגר את הישג המשחק הנהדר שלו בתפקיד הזה. הוא מצחיק לכל אורך הדרך, לרגעים מעורר רחמים כקרבן של אחיותיו האוהבות, והוא מרגש ושובר לב בהכרעתו.
 
משני צדדיו נלחמות בינן לבין עצמן ובו, נעמי פרומוביץ'-פנקס כפאולה וסילביה טששניובסקה-דרורי כטרינידד, ושתיהן במשחק מופלא של דומות-לא-דומות, שבו הן מיטיבות להיות נמרצות וחדות כתער, כל אחת במאפייניה האישיים המובהקים, והן סוחפות בטיעונים הנלהבים שלהן, חונקות ביריבותן, וכואבות בחרדתן.
 
אל האידיליה הווכחנית פורצים ומצחיקים בגדול שלושה אורחים – תחילה הדודה יולי, שלני שחף מעצבת במשחק שהוא פצצת מצרר בימתית אנרגטית, בוטה, בשפתה ובמחוותיה, כסופת טורנדו חורכת.
 
אחריה, בהפוך, אורנה כץ, רכה ונאיבית כמריה, האהובה לשעבר שנושאת בכיסה מכתב של חורחה שמחיקות הצנזורה הרבות השלו אותה להאמין כי חורחה אוהב ומתגעגע. הדיאלוג בינה לבין חורחה והמכתב הוא גם אחד הקטעים המצחיקים ביותר שנכתבו בדורנו, כאילו עבור רבקה מיכאלי ויוסי בנאי. כץ והייט מנצלים היטב ועד הסוף כל מילה וכל מחיקה במכתב.
 
האורח השלישי, הזוי ומשעשע לא פחות, איצ'ו אביטל כדוד ליאון, בשערו הארוך, ברוגע דיבורו הענוג, ובאמונה בקיומם של חייזרים וצלחות מעופפות.
 
איתן לוי עיצב תפאורת חג טובה שעיקרה הוא קיר מעוגל שצבעיו המשוחים במכחול גס הם של אדמה רווית דם, וכך גם התלבושות שעיצב. עמיר ברנר השלים את הצבעוניות בתאורה יפה, ושפי ישי הוסיף לכל אלה את המוזיקה שאי אפשר בלעדיה.
 
מעבר לכל השבחים יש צורך לומר כי "דצמבר" היא תעודת כבוד לתאטרון המעלה אותו ולמקבלי ההחלטות האמנותיות הנוגעות בכך, העקרוניות והמעשיות, והיא עוד אחד מההישגים שאופירה הניג מותירה אחריה בעזיבתה הכפויה.