עיצוב היפהפה, זמרים מצטיינים וניצוח בוטח של ישי שטקלר מאפיינים את הפקת האופרה האחרונה לעונה
רעיונות בימתיים יפים
אין זה סוד שהאופרה "לה טרוויאטה" היא בין הפופולריות ביותר במכלול היצירות של ג'וזפה ורדי. יש בה שלושה תפקידים נפלאים שדורשים כישרון זמרה וכישרון הבעה ברמה הגבוהה ביותר, ויש לה מוזיקה שקופה מאוד שדומה לאקוורלים.
"לה טרוויאטה" היא גם אופרה של תיאטרליות ברורה מאוד, עם מבנה דרמטי מובהק. במערכה הראשונה, במהלך מסיבת רעים, מתלקחת אהבתם של ויולטה, נערת הליווי הפריזאית הנודעת ואלפרדו, בן הכפר הנאיבי. במערכה השנייה, כעבור שלושה חודשים, העניינים מסתבכים מבחינה כלכלית ועוד יותר כאשר אביו של אלפרדו מצליח לשכנע את ויולטה לוותר על אהבתה הגדולה לבנו, כדי שאחותו תוכל להינשא כמתוכנן.
במערכה השלישית אנו שוב במסיבת רעים, אלא שהפעם אלפרדו, שאינו יודע למה ויולטה זרקה אותו, משפיל אותה בפומבי. המערכה הרביעית מקבילה למערכה השנייה, אלא שהפעם ויולטה גוססת, ואלפרדו הנאיבי ממהר לבקש את סליחתה ולהבטיח לה את אהבתו. מאוחר מדי. ויולטה שוב עוזבת אותו, אך הפעם היא מתה בזרועותיו.
ועל שום כל אלה ביחד אין זה מפתיע שב-26 שנות האופרה הישראלית – עם שם התואר "החדשה" ובלעדיו – זו ההפקה הרביעית במספר שעולה על בימותיה, כולל קיסריה וירושלים, היכל התרבות ופארק הירקון, אולם נוגה ומשכן האופרה. ההפקה הראשונה עלתה ב-1987 בבימויו של סטיבן פימלוט והיא זו שנדדה בין הבימות השונות, אחריה, לפני עשר שנים באה ההפקה בבימויו של כריסטופר אולדן, ולפני חמש שנים עלתה ההפקה הגרנדיוזית של זפירלי.
"לה טרוויאטה", צילום: יח"צ
עתה, בהפקה החדשה שיובאה מבית האופרה של ליאז' בבלגיה, קיבלנו גרסה ארוכה למדי – אולי בגלל החשש מפני קיצורים ושינויים ואולי מסיבות אחרות – אבל בהפקה יפהפייה ומרשימה בזכות התפאורה של אדוארדו סנקי, מעצבת התלבושות קאט טילי והתאורה של פרנקו מארי שחודשה כאן על ידי מישל סטילמן. הם העניקו לבמאי האיטלקי סטפנו מצוניס די פרלאפרה במה שעליה הטביע חותם של רעיונות בימתיים יפים וניצול טוב של הכוחות המוזיקליים העיקריים שניצבו עליה, סולנים ומקהלה גם יחד.
זרימה מוזיקלית מדויקת
את תפקיד ויולטה שרה בקול יפה ובמוזיקליות רבה צ'ינציה פורטה, מאיטליה, שהצליחה לעצב בקולה את מצביה השונים של ויולטה, ובמשחק טבעי תואם למוזיקה גילמה את הייאוש והתקווה, את הכאב ואת ההקרבה, ולבסוף את הדעיכה עד מוות (למרות שהבימוי כאן היה מוגזם).
הטנור סטפן פופ מרומניה היה אלפרדו קצת מגושם, אך בעל קול רב עוצמה ויפה בקטעים הליריים. זמר הבריטון ג'ורג' פטאן, אף הוא מרומניה, עשה את הצפוי בדמות אביו של אלפרדו, בקול יפה שזורם היטב יחד עם המוזיקה.
בתפקידי המשנה בלטו נח בריגר בתפקיד הברון דופול, פטרונה של ויולטה, שירה רז כפלורה, חברתה, איילה צימבלר כאנינה, המשרתת הנאמנה, וסמי בכר כידידו של אלפרדו.
מקהלת האופרה הייתה במיטבה ותיפקדה מצוין תחת הדרכתו של ישי שטקלר שנקרא לנצח על ההפקה כולה במקומו של עומר ולבר, ועשה זאת בשרביט בטוח. הוא הפיק ביצוע יפה של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ובמיוחד מכלי הנשיפה. פה ושם הוא ידע להגביר עוצמות והזרימה המוזיקלית המדויקת שירתה היטב את זמרת הסולנים והמקהלה.
"לה טרוויאטה", צילום: יח"צ
"לה טרוויאטה" חותמת את עונת 2010-11 וישי שטקלר מצטרף לרשימה הנאה של מנצחים ישראלים שהאופרה הישראלית מתגאה בה מראשיתה – החל בגארי ברתיני, מנדי רודן ודוד שלון, זכרם לברכה, ויבדלו לחיים ארוכים סטנלי ספרבר, אשר פיש, דן אטינגר, דניאל אורן, עומר ולבר ועוד.
אך למרות שההפקה מליאז' מצוינת ומרשימה, מצערת העובדה שבניגוד לשנים ראשונות שבהן הועלו הפקות מוצלחות של במאים ותפאורנים מקומיים, כיום הנהלת האופרה כבר איננה סומכת עליהם – למעט בהפקות המעטות של יצירות ישראליות מקוריות. כדאי שנזכור כי האתגר האמיתי הוא בפיתוח היצירתיות המקומית, גם בהפקות יוקרה מרהיבות עין וגם בהפקות של להיטים. אל דאגה, הקהל הצמא להפקות טובות יבוא, וימצא אותן בשמחה.
לרכישת כרטיסים