חיים בימתיים למחלה

הצייר האהוב עליי הוא רמברנדט, ובעיקר על שום יכולתו לצייר את עצמו בכל שלבי חייו, ובמיוחד ברגעים שבהם הועם הזוהר. האומץ לראות את עצמו ואמנותו המושלמת הנחילו לנו יצירות מופת, ובכל פעם שאני ניצב מולן אני לומד מחדש את מהות החיים מבעד לאספקלריה של האמנות.
 
דיוקנות כאלה הם גם נחלת יצירתם של מחזאים וסופרים ומשוררים גדולים, ותמיד אני תוהה על האומץ שלהם לומר את האמת על עצמם. בתאטרון הדברים האלה תובעים נכונות חשופה של הקהל להתבונן במראה כזאת המוצבת על הבמה. לא כל אדם יכול, ויש גם מי שאינם מוכנים לכך.
 
ענת גוב, שחלתה בסרטן המעי הגס כפי שסיפרה בגלוי, בחרה להתמודד עם עצמה ועם מחלתה, ובעיקר עם העובדה שמצבה מוגדר כ"שלב 4”, הסופני לפחות בתיאוריה. כמחזאית שיודעת רזי דיאלוג חי היא בחרה לתת חיים בימתיים למחלתה, וליתר דיוק לפנטז קצת  עליה בסיוע ההומור המבריק שלה ועם מוזיקה. אולי אפילו בתחושה של פרידה ממשמשת ובאה, וצורך לקבוע איך היא תהיה. 
 
עלילת המחזה מתארת את בואה של חולה חדשה, טליה רוט, שחקנית שהוגדרה כחולת סרטן בשלב 4, ועליה להתחיל לקבל טיפול כימותרפי שנועד להאריך את חייה. שלוש חולות ותיקות – המתפקדות במחזה כמקהלה יוונית שיודעת הרבה על המצפה לה – מעוררות בה את המודעות לדרך שבה הייתה רוצה לסיים את חייה. עליה רק לשכנע את הרופא המבריק והאחות המסורה.


"סוף טוב" (תמונת יח"צ)
 
"סוף טוב" הוא שי פרידה (זמנית, אני מקווה) מכאיב ומצחיק להפליא שענת גוב מגישה לקהל שהתאהב בה בסדרות טלוויזיה נפלאות, ושמר לה נאמנות מאז שהחלה לשבור קופות בקאמרי עם "חברות הכי טובות", הקומדיה המבריקה עם השראה אוטוביוגרפית,  ולאחרונה עם "אוי אלוהים" ו"משפחה חמה".
 
המעניין הוא שתמיד היא מספרת סיפור אנושי שיש בו כאב, ובדרכה היא גם יודעת איך לספר אותו. אבל הפעם ב"סוף טוב" היא פורצת גבול אחר, של חייה הפרטיים, והיא שולפת מתוכם את הקרביים באזמלים של הומור. אין כמעט משפט שאינו מבריק כלהב של סכין, שאינו מצחיק עד חנק.
 
צריך הרבה אומץ לעשות זאת כך, ובמיוחד צריך לדעת איך לעצור את ההומור ברגע הנכון ולתת ביטוי גם לרגש. גוב עושה זאת, ובעיקר בחצי השעה האחרונה, שבה גיבורת המחזה יוצאת לקרב על המשך חייה. על ה"איך להיות". והמעבר בין ההומור השחור לכאורה לבין הדרמה של המאבק, הלוך ושוב, הוא ההישג החשוב ביותר שלה במחזה הזה.


"סוף טוב" (תמונת יח"צ)

רקמה פנטסטית, להקה מושלמת
 
ההישג הזה מוחשי מאוד לא מעט בזכות ההפקה הבימתית בניצוחה של עדנה מזי"א שביימה הצגה שהחיים מפכים בה כמעיין מתגבר, עם הברקות וקסמים – בסיועו של ליאור הוכמן – ורגעים של נשימה עמוקה וכואבת.
 
את התרומה המוזיקלית הנפלאה הרים שלומי שבן, ביצירתו הראשונה מסוגה, שאף כתב טקסטים "גוביים-שבניים" לכמה מהשירים, שבוצעו על ידי הלהקה כולה או כיחידים בהדרכתה המצוינת כתמיד של דוקי עצמון, ובתנועה מקסימה שעיצב יחזקאל לזרוב.
 
הפנטזיה הבימתית הושלמה עם התפאורה היפה, שיש בה חדר טיפולים, בימת-מופעים ועוד מרכיבים, בעיצובה של אורנה סמורגונסקי (כולל תלבושות, בהתאמה למציאות הקלינית ולפנטזיה). יעקב סליב הוסיף תאורה של גוונים מהלבן הסטרילי עד הצבעוניות של שואו.
 
את הרקמה הפנטסטית של גוב, שבן ומזי"א מחיה על הבמה להקה מושלמת שמודעת היטב לדרישה המשמעותית מכל אחת ואחד – להיות רציניים בכל רגעי ההומור, ואופטימיים בכל רגעי הכאב והדרמה. 
 

"סוף טוב" (תמונת יח"צ)

זה בא לידי ביטוי מוחשי במשחקן של שלוש החולות הוותיקות – זהרירה חריפאי מרגשת בעיצוב החכם של חיה'לה הוותיקה שאיננה מוכנה לוותר לסרטן, ויש לה סולו מוזיקלי נהדר, ושרית וינו-אלעד כמיקי, שאוצר התבונה המעשית שלה שופע בהומור כואב שבשיאו היא רוקדת עם הסרטן (אלחי לויט הנהדר, שגם עושה נפשות ליוסי, מעצב הפאות הנלהב), ורוני שובל המקסימה כאמונה הדתית, שלרגע חושפת את תהיותיה שאותן תברר כשתפגוש את אלוהים.
 
ענת וקסמן מרגשת כטליה, השחקנית שמדחיקה את האמת על מצב, אבל לומדת להכיר אותו בהדרגה, ולעמוד מול הסרטן והטיפול בו. וקסמן מנצלת את כל המצבים שגוב יצרה לה, במשחק של הומור מתחכם, עקשנות נשית ולבסוף באימהות מרגשת וקסם רומנטי.
 
רות אסרסאי מצוינת כאחות עמליה, ומצליחה להבליט חום ואמפטיה מבעד לענייניות המעשית שלה. יפתח קליין מגלם (וגם שר ורוקד) בשרמנטיות ובסקס אפיל את ד"ר כץ. הגר דנון, דורון ישינסקי, גילה פוליצר, רועי קקון ומתן מכליס משלימים את הצוות כלהקת ליווי אירוויזיונית לתפארת. אורן סלע ליווה בקלידים חיים בנוסף על קבוצת הנגנים בהקלטה בראשותו של שלומי שבן, בפסנתר.
 
בסיכום, "סוף טוב" היא מחוות אמון מרגשת של ענת גוב בכוח החיים, ובקהל שאוהב אותה ומייחל למחזה הבא שלה.