הנסיך מתאהב בשתיקה

פסקל אמר כי "כבודו של אדם הוא במחשבתו". המחזאי הפולני ויטולד גומברוביץ', שמרבית חייו חי בגלות ארגנטינה וצרפת, מצייר ב"נסיכה איבון" מכונה משומנת היטב המיועדת לפרוץ פנימה אל מוחו של האדם, ליטול משם את מחשבותיו, ואת הכבוד העצמי, לשעבד אותם לגחמות הכבוד המוחצן של שלטון, כולל הליכות ונימוסים, שגיונות, טירוף ומוות ידוע מראש.
 
איבון איננה נסיכה. למעמד הזה היא מגיעה בזכות היותה פרח שונה בגן המלכותי. היא דלת העם. היא שותקת. הנסיך מתאהב בשתיקה, מכריז על אירוסיו עם איבון ומתניע את חצר המלכות (לפי המקור זה מתרחש בבורגונדי) לסחרחרת מטורפת שבה חשדות, קנאות, היררכיות וכיו"ב מעבירות את איבון סדנת רקב משוכללת.
 
למרבה התדהמה, איבון דווקא חוגגת את המציאות החדשה שנקלעה אליה. יש מי שידמה אותה לנסיכה דיאנה בזכות הסוף המיועד לה (על פי תיאורית הקשר), אבל אם כבר נתבונן בבית המלוכה האנגלי, דומה כי ההשוואה תהיה מדויקת יותר אם נזכור את שרה פרגוסון הפטפטנית הג'ינג'ית, שגורשה והמשיכה לדבר.
 
זאת השוואה בהפוך, כמובן, כי איבון ממשיכה לשתוק. כשתאמר מילה אחת בודדה, תדהים את שומעיה, את הנסיך פיליפ ומאהבו סיריל, את המלך והמלכה, את שר החצר ונערות החצר, ואפילו את האיש הפשוט שבא לקחת אותה בחזרה אל העם.
 
מאותו רגע שבו נשמעה המילה האחת, קצרה וחדה, היה ברור שאת השתיקה צריך להנציח בהשתקה. לא בחרב, לא ברעל, לא בהשלכת הגופה לנהר. הגרון הוא חטאה, או בעצם הוא כבודה. שם, ורק שם, יאה לה המוות.
 
גומברוביץ' כתב את "הנסיכה איבון" ב-1934, מחזה שלא נועד להחמיא לקהל, וכעדותו שלו היא גם "לא תפסה תשומת לב מיוחדת ותאטראות פולניים שלפני המלחמה לא התעניינו בה". אולי משום שהיא לא נוצרה כאמירה ישירה וברורה על החברה של אותם ימים, ולא כמשל, ובוודאי לא לנבואה על ימי פולין הקומוניסטית אחרי המלחמה שניהלה עמו דיאלוג של אהבה-שנאה.
 
המפתיע הוא שקל מאוד להבין את המחזה בשני אופנים הפוכים זה לזה -כאמירה אקטואלית על עם שהוא בובת משחק של השלטון,  ובכיוון ההפוך, של עם שותק המניח לשלטון לתעתע ולרצוח.
 
במידה רבה זה כוחו האמיתי של גומברוביץ' המעיד על עצמו כי הוא "הומוריסט, ליצן, אקרובט, פרובוקטור.... אני קרקס, ליריות, פואטיות, אימה, לחימה, משחק... אני קשה, נכון, איפה שאי אפשר אחרת. אבל אם יש מישהו שכותב תוך כדי פחד שהוא ישעמם – זה אני!”  בהערת סוגריים הייתי אומר כי נסים אלוני וגם חנוך לוין הם ממשיכיו-יורשיו בכל אלה. 

בתאטרון גשר שאימץ לחיקו את משה איבגי כשחקן מוביל, התרשמו מהסרט הראשון שביים "וביום השלישי" והציעו לו את "הנסיכה איבון" כבכורה שלו כבמאי בתאטרון הרפרטוארי – אחרי שכבר ביים את "איש המרתף" על פי דוסטוייבסקי בפרינג' ,וזכה בהצלחה כאן ובלונדון. איבגי, אולי כמו איבון, אימץ בחזרה את "גשר" והעמיד הצגה יפהפייה ועשירה הראויה למסורתו של יבגני אריה, ולעולמו המוצהר של גומברוביץ'.
 
הדבר ניכר כבר בתמונת הפתיחה המדהימה שבה אנשי החצר נקראים להתפעל מהשקיעה, אותה יצרו עבורם מעצב התפאורה הנהדרת מיכאל קרמנקו ומעצב התאורה המכושפת אבי יונה בואנו (במבי) לצלילי המוזיקה הכמו-רומנטית-קלסית של אבי בנימין.
 
איבגי ידע היטב איך לנצל את המשקל של שלושת שועלי הבמה האלה שתמיד מצליחים למצוא את הצבע הנכון, כל אחד בתחומו, ברגע הנכון, לטקסט – כאן בתרגום-עיבוד מצוין של רועי חן – ולתמונות השונות בעלילה. תרומתם הנפלאה היא במיוחד להארת הדמויות המאכלסות אותה בתלבושות מרהיבות עין שעיצבו ענבל שוקי ואילנה גאנם-אבירם, ופה ושם בסיוע כוריאוגרפיה מעודנת של מאיה ברינר.
 
איבגי הניע את ההצגה בהתבוננות קרקסית-גומברוביצ'ית ואת השחקנים שלו הציב כבובות המבקשות לקום לחיים, ומפתיעות את עצמן כשהן חושפות משהו אנושי בתוכן, פרדוקסלי למהותן. פה ושם אולי יש נטייה להגזים – אבל גם זה בא בכוונת-מכוון ראויה. 
 

מקור: אתר תיאטרון גשר

צוות שחקנים מצוין

הנפלא מכל הוא שצוות השחקנים כולו נענה לאיבגי ולחושיו-שגיונותיו הבריאים, כמי שכשחקן קולנוע, טלוויזיה ותאטרון צבר היכרות עם כל שיגעון, טירוף, קורבניות וחייתו-טרף אפשריים. באחת התמונות, כשאיבון ניצבת על הבמה התלויה, והנסיך פיליפ מנסה לחסלה מתחתיה איבגי וברינר יוצרים שיא בימתי מרגש בעוצמתו.
 
אפרת בן-צור בפאת שערה הג'ינג'ית שולטת בממלכה ובבמה ביד רמה. היא פשוט מרתקת, גם כשניתנת לה הזדמנות לסמן דמות מוכרת של אם פולניה, והיא מדהימה כשנחשף בטעות סודה הפיוטי. דאנה איבגי כאיבון היא האנטי-תזה המושלמת שלה, בשתיקתה, במבע עיניה המבוהל תחילה ואחר כך כשהיא נהנית מכל השפע המוזר סביבה.
 
אלון פרידמן בתפקיד הנסיך פיליפ הוא הרוח החיה המטורפת והאנושית גם יחד של ההצגה. זהו אחד מהישגיו הגדולים ביותר, הבשלים, והנוגעים ללב ברגעים הרבים שבהם הוא מנסה למרוד, מצליח לרגע ולבסוף נכנע ונכשל. אפילו כשנדמה לו שהוא מאוהב באיבון יש בפרידמן ניצוץ של רגש אמיתי. כך גם משחקיו עם דניאל צ'רניש המצוין והמרשים בתפקיד סיריל, נאמנו של פיליפ וידיד נפשו – ואולי אף יותר.
 
מיקי לאון מעצב בהומור נפלא את המלך - טיפש לכאורה, סמרטוט של מלכתו, ובכל זאת נפש אוהבת עם קנאה וחשדות. ג'יל בן דויד מעצב בדיוק אכזרי את שר החצר שיודע את נפש בהמותיו, ומאיזה יד יקבל את שכרו ומזונו. אלכסנדר סנדרוביץ' נפלא כציפריאן, הבא לגאול את איבון אך מוצא עצמו נלכד ברשת וצופה בחיסולה.
 
את הצוות המצוין הזה משלימות היטב סבטלנה דמידוב כדודתה של איבון, וגם כאחת מנשות החצר יחד עם אלינור קלוגר, עדנה בליליוס והילה בן ארי. וכתמיד בהצגות כאלה חייב שיהיה "גונב הצגה" והפעם זהו ויקטור סוקולוב בתפקיד המשרת ולנטי, שכל כניסה שלו לבמה נהדפת ב"לא עכשיו".
 
בסיכומו של דבר "הנסיכה איבון" של משה איבגי מצטרפת בכבוד ובהצלחה למסורת של אמנות הבמה של "גשר" וכדאי מאוד לראותה.