העיבוד הרדיקלי של תיאטרון הספרייה ל"עלמה יוליה" משמר את רעיונות הדרמה הטעונה על שליטה, על תשוקה ועל מיניות
במעבר חד לשנות השלושים
מחזהו של אוגוסט סטרינדברג "העלמה יוליה" נכתב בסוף המאה ה-19. עלילתו מתרחשת במהלך שעות ספורות של "הלילה הלבן" שבו השמש איננה שוקעת בצפון סקנדינביה. במהלך החגיגות המסורתיות המתקיימות שם נקלע משרת לתוך סבך המבוך המפותל של בת האדון המיוחמת.
במקורו, ובמועד כתיבתו, הנושא המרכזי של המחזה היה בתחום הפער המעמדי. החברה השמרנית לא קיבלה באותם ימים את האפשרות שהמהלך הטבעי של תשוקה מינית ומימושה יתקיים בין גבר ממעמד נמוך לאישה ממעמד גבוה.
עידו ריקלין, שעיבד את המחזה והתקין את הנוסח העברי המצוין שלו, שמר בעניין הזה על נאמנות למחזה המרוכז מאוד של סטרינדברג, והתייחס אל הנושא המעמדי כאל נתון שאין להימנע ממנו, גם כשהוא מעביר את העלילה לשנות השלושים של המאה העשרים, ואפילו אם היה מעביר אותה לימינו אלה. שהרי המעמדות שרירים וקיימים, בכל מיני גילויים – דתיים, לאומיים, חברתיים, השכלתיים, ועוד.
המשרת כמושא לתשוקות אפלות
כך גם בשאלת היחס לנושא המין, ובין השאר, לשאלת הזהות המינית. בתיאטרון נמצאו דרכים שונות לטפל בעניין הזה, ולהעמיד במשוואה הדרמטית מצבים של משיכה מינית בין כוחות "לא שווים" או "מחוץ למסגרת המוסכמות החברתיות" שלובשים צורה ופושטים צורה, ולעולם סוגרים על מי שאינו מתפקד בהתאם להן.
את "העלמה יוליה", כמו את "המשרתות" של ז'אן ז'נה, או "בדלתיים סגורות" של סארטר, אפשר לראות כמעט בכל הרכב שחקנים - שלוש נשים או שלושה גברים, שתי נשים וגבר או שני גברים ואישה. ריקלין בחר באופציה האחרונה, ויוליה הפכה אצלו לגבר צעיר, אך הוא השאיר את המשרת על כנו, כמושא תשוקות אפלות ואסורות. הטיפול הדרמטי בהומוסקסואליות, גלויה או לטנטית, איננו מהפכני, שכן הנושא כבר מזמן "יצא מהארון", במציאות ובאמנויות השונות, ואין בו כדי לזעזע.
על פניו השינוי הזה חייב את ריקלין לשנות גם את דמותו של המשרת, והוא בחר לעשות זאת דווקא תוך היצמדות ונאמנות למקור. התוצאה היא שז'אן נשאר המשרת, והטבחית קריסטין, ארוסתו, נשארת בתפקוד המקורי שלה, אך הוא הוסיף לה היריון, המעיד על הקשר החזק בינה לבין ז'אן, ואולי אפילו על מחויבותו של ז'אן אליה.
ז'אן של ריקלין שומר על מכלול התכונות שהעניק לו סטרינדברג – הוא גברי, הוא שאפתני, הוא מנצל, ובעיקר – הוא מנסה להיות שליט ואדון במצבים שהוא נקלע אליהם, אך נכנע בסופו של דבר לתכונת המשרת הטבועה בו עמוק.
מטען הומו-אירוטי
אבל במרקם החדש של ריקלין, ז'אן הוא דמות מורכבת יותר. הוא צועד כלוליין על חבל דק מאוד – המיתר המתוח עד להתפקע של הזהות המינית שלו. ריקלין השכיל שלא ליצור מז'אן דמות ביסקסואלית אלא דמות בעלת מטען הומו-אירוטי. בחברה הישראלית נמצא את בני דמותו כמעט בכל מערכת חברתית, כשצה"ל משמש חממה ברורה לעיצובם הפתוח, ובמועדוני הגייז הם מהווים רוב ברור.
כשז'אן מטיח באדון הצעיר "אני גבר, אל תשכח" יש לזה כפל משמעות. מצד אחד הוא אומר "אתה יודע שאני סטרייט", אבל מהצד האחר הוא אומר לו "יש מצב, אבל תזכור שאני הגבר, ובכל מקרה יש לי מחיר".
המחיר הזה הוא בעצם המנוע השני של הדרמה. גם ז'אן וגם האדון הצעיר מחפשים מוצא למצב שהם כלואים בו. הם מפנטזים על בריחה, על חיים חדשים. שניהם מבינים שאין בכוחם לעשות זאת לבד, והחיבור ביניהם, ככל שהינו בלתי אפשרי, הוא האמצעי היחיד לפרוץ החוצה. האחד יאבד את האצולה והמעמד, האחר יאבד, אפילו אם רק למראית עין, את זהותו המינית.
ריקלין לא הסתפק בכך, ובמסגרת העיבוד שעשה הכניס שינויים קטנים, שמעניקים משמעויות חדשות לאותם עניינים גדולים. כך יש לראות את ההריון של קריסטין, שומרת הדת, המוסר והסדר החברתי. לכאורה זה מתייחס רק לקיום קשר מחייב בינה לבין ז'אן, אבל הריונה של קריסטין הוא גם ביטוי לצביעות של אותן שכבות שהן עצמן קרבנות של מוסר צבוע. "ככה לימדו אותי" היא מצדיקה את עצמה. והיא בהחלט הייתה תלמידה טובה.
מחזה מורכב קצת יותר מהמקור
את הצביעות החברתית מדגיש ריקלין עוד יותר באמצעות קבוצת איכרים הנכנסת בשירה למטבח של בית האחוזה. אצל סטרינדברג הם שרים שיר עממי נאיבי, תואם לחגיגת ליל הקיץ הקצרצר. אצל ריקלין הם שרים שיר גס ובוטה על האדון ומשרתו, מציצים לחדרים ומדווחים מה מתרחש שם, ומחוללים במקום מהומה אלימה מאוד ומנציחים את ה"זוועה" בכתובת מזעזעת על השולחן.
זהו אחד הרגעים החזקים ביותר בהצגה החזקה הזאת. רגע שמייצג את האסוציאציה של ריקלין כשבחר להעתיק את העלילה לשנות השלושים, לימי עליית הנאצים בגרמניה, כאשר רדיפה, גינוי, שיסוי ורצח של ה"אחר" הפכו לחמצן של עם שלם. ריקלין מסביר בתכנייה שגם כיום מתקיים אותו איום, או דומה לו, כלפי מי שבחרו לחיות "מחוץ לנורמה", ואשר במקרים רבים מהלך אימים ודוחף למעשי ייאוש. בעיבוד שלו, בכל מקרה, מתחברת לאימה הזאת גם אי ההשלמה העצמית של האדון הצעיר עם מעשיו ותשוקותיו.
מעבר לשינויים החיצוניים יש בעיבוד שינוי מהותי לרקע הנפשי של האדון הצעיר. במקור הייתה זאת האם שהשפילה את האב וחינכה את יוליה לתפקד כגבר, ואילו בעיבוד - האב הוא זה שלוקח את בנו לאסם ומרביץ בו גבריות. התוצאה הרסנית. האדון הצעיר מתרחק וזו תישאר בו אך ורק מכוח היותו האדון הצעיר. וכמו שהגבריות שלו מדומה, כך גם אדנותו. אצל ריקלין הוא הפך להיות עבד נרצע, כמעט בובה, של אביו או של הסביבה או של ז'אן, ורק נדמה לו שהוא משיג את מה שהוא חושק בו ומפעיל את מי שהוא מצווה עליו.
התוצאה היא אם כן מחזה מורכב קצת יותר מהמקור, הרומז ליכולתו של ריקלין לכתוב מחזה משל עצמו. חומרים להשראה לא חסרים.
נמרוד ברגמן - מבטיח בלשון המעטה
את העיבוד הזה מכל מקום הוא גם ביים בתבונה רבה, בתוך תפאורה נוחה מאוד שעיצב גיל פרדו, עם תלבושות של אורן דר, תאורה נקייה מאוד של אורי מורג.
עיקר הישגו של ריקלין כבמאי ניכר במשחקם של שלושת השחקנים הצעירים, בוגרים טריים של בית צבי, ושל קבוצת תלמידי שנה ב' שם, בתמונת הפלישה האלימה של פועלי האחוזה והמשרתים. וראוי לציין את תרומתם של אסי אשד, בהדרכת טקסט, ושל אשר ארזי בהדרכת ריקוד.
השינוי שחולל ריקלין במרקם של המחזה מעמיד במרכז לא את האדון הצעיר, אלא את המשרת ז'אן, ולא מעט בעזרת משחקו של נמרוד ברגמן, המתגלה בשלושת החודשים האחרונים כאחד השחקנים הצעירים המבטיחים ביותר שיש כיום. מבטיח, אולי, בלשון המעטה. זה היה נכון יותר כאשר הוא גילם דמות משנית ב"ירח דבש מעונן" שהועלה בסוף דצמבר בפסטיבל תיאטרון קצר. כעבור חודש ההבטחה כבר קוימה במלואה בהצגת תיאטרון הספריה "משחקי חופשה".
והנה, כעבור עוד חודש, וברגמן, בעל נוכחות כובשת מרגע כניסתו לבמה, מעצב דמות מורכבת מאוד, עשירה בפרטים, קטנים או גדולים, ומוסיף נדבכים חשובים לתוך הטקסט הכתוב שהכין לו ריקלין, כאילו מתוך הכרה עמוקה של יכולותיו.
ברגמן מצליח להציג את ז'אן כדמות הנושאת על גבה ובתוכה מטענים כבדים מאוד, והוא עומד זקוף ובטבעיות רבה תחת העומס. כשהוא מדבר על עולמו החברתי, ברגמן ענייני מאוד, כמעט יבש, כאומר זה הבסיס שממנו באתי, וממנו אני מתכוון להתנתק. כשהוא מתייחס אל קריסטין הוא כבר מתוחכם יותר, מחויך בדרך כלל ומתחרמן בקלות, שהרי היא בשבילו מצע נוח וזמין לדרישות ההורמונים הגבריים שלו, ואם הקשר הזה נחשב ל"אירוסין" – שיהיה. העיקר שהישבן שלה, המדליק את עיניו של ברגמן (אולי כרמז לצד האחר שלו) יהיה קרוב וכמה שיותר.
מינון גבוה של מיניות
אבל עיקר הישגו של ברגמן בעיצוב שלוש רמות ההתייחסות שלו אל האדון הצעיר. הראשונה, שבה הוא נאמן למעמדו הנחות, ומתוכה הוא יודע להזהיר בטון קפדני מאוד מפני שיבוש המערכות שמחולל הצעיר. ברמה השנייה הוא מתלהט מאוד כשהוא רוקם את תכניות הבריחה הגרנדיוזיות. ז'אן של ברגמן אמנם יודע שכל זה רק בדמיון, אבל הוא מתמכר לרעיון ומשתכר ממנו, חושף כמיהה כואבת לפרוץ מתוך המעגל הסוגר עליו, ובה בעת גם כוחניות אלימה כלפי האדון וכלפי קריסטין גם יחד.
שיאו של המשחק של ברגמן מצוי, כפי שאמנם המדבר מתבקש מהעיבוד, בעיצוב המרקם המיני, שמתפתח כמעיין המתגבר.
ברגמן מפציץ את הבמה, ואת האדון הצעיר, במינון גבוה מאוד של מיניות, מבלי להצהיר במפורש על כוונותיו. הוא מתפתה לחיזורים, אך בה בעת הוא עצמו המפתה. הוא דוחה מעליו את הצעיר ובה בעת מושך אותו, וברגע קטן הוא אפילו נמשך אליו. אולי לא. אולי זה רק משחק. וברגמן מתמרן בין הטיפות בגמישות מופלאה.
מקוריות דרמטורגית במיצוי מרשים
שותפו של ברגמן לעיצוב המרקם הזה הוא עידו רוזנברג, בתפקיד האדון הצעיר. בהתחלת ההצגה הוא עדיין מהוסס במשחקו, אולי כתוצאה מהחלטה של המעבד-הבמאי שלא לחשוף את הדמות הזאת מיד. משום כך עדיין לא ברור אם הצעיר הזה הוא "הומו", כפי שיטיח בו ז'אן בהמשך, שנמשך אל ה"גבר", או שהוא עדיין בחיתולי התודעה של זהותו המינית.
אבל בהמשך, רוזנברג מתגבש במשחק רגיש מאוד, שמתחזק ככל שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. את ההיסטריה שלו הוא מעצב במידה מדויקת מאוד, ואת יסוד האדנות הטבוע בו הוא מגלם באותו כוח מלאכותי שנטע בו אביו. רוזנברג מגיע לשיא משחקו בשלבים שבהם הייאוש של הצעיר מחשל אותו לקראת סופו הטרגי.
הצלע השלישית בטרגדית-ליל-קיץ הסקנדינבית היא קריסטין הטבחית שזוכה לעיצוב מושלם על ידי כנרת לימוני. קריסטין שלה מעשית מאוד, חפה ממחשבות זדון גם כשהיא מתייחסת אל משובותיו של האדון הצעיר, ואפילו כשהיא מזהירה את ז'אן שלה מפניו. לימוני מצויינת במיוחד ברגע ההתפקחות המרה שלה, כשהיא מבינה את האמת של המתרחש מול עיניה העצומות לרווחה. והיא נוגעת ללב בביטוי צביעותה הדתית.
הצגה כמו "הלילה הקצר ביותר בשנה" היא מחזה נדיר במקומותינו. יש בה נועזות ומקוריות דרמטורגית שזוכה למיצוי תואם ומרשים באולם הקטן והאינטימי של תיאטרון הספריה.
הצגה שכדאי מאוד לראות.
28/02/2005
:תאריך יצירה
|