הפילוסוף המוחרם

אחד הציטוטים החילוניים המרגשים ממכלול אמרותיו, כתביו והגותו של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה אומר כי "כשמישהו אומר 'אני אוהב אותך' הוא מתכוון ל'אני זקוק לך' ".מבחינות רבות כל תורתו של שפינוזה  נגועה באהבה רוחנית גדולה לבורא עולם, וברגע אחד גדול בחייו אמנם היה זקוק לו. זה קרה כאשר הקהילה היהודית באמסטרדם החליטה להכריז עליו חרם ונידוי.
 
שפינוזה נולד ב- 1632 למשפחת אנוסים שחזרה ליהדות אחרי שנמלטה מספרד ודרך פורטוגל הגיעה לאמסטרדם. שם למד תורה אצל הרב מנשה בן ישראל, וכאשר אביו נפטר, ירש ברוך בן ה-22 יחד עם אחיו הצעיר גבריאל את העסק המשפחתי – ייבוא וייצוא של פירות, והמשיך את לימודי התורה, התלמוד ופילוסופיה דתית. 
 
כעבור שנתיים כבר הוחרם בפעם הראשונה בגלל דעותיו על האלוהות וכפירתו באמונה כי החומש נכתב על ידי משה רבנו. למרות החרם הזה של הקהילה היהודית, שהיה לתקופה של 30 יום בלבד, המשיך שפינוזה לפתח את חשיבתו המקורית ועורר כנגדו יהודים, קתולים ופרוטסטנטים, עד החרם הגדול והסופי שהטילה עליו הקהילה היהודית  ב-1656.
 
הוצאתו מכלל ישראל חתמה למעשה את הפרק היהודי של חיי שפינוזה, והוא לא שב לעסוק ביהדות בכתביו הגדולים - "עקרונות הפילוסופיה של דקארט" (1663), "המאמר התיאולוגי-מדיני" (1670) ו"אתיקה" שנמצא אחרי מותו משחפת ב-1677.
 
כתב החרם נגדו קבע כי "ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, מעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון".

לפיכך קבעו ראשי הקהילה כי "אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו...איש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב".

כתב הסליחה 

הצגת היחיד "ברוך" הועלתה על ידי קבוצת בוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, במסגרת אנסמבל "במהות" מיסודה של אקרופוליס החדשה. את הרעיון להעלות את הרגע הדרמטי הזה כהצגת יחיד העלה השחקן צחי גליק, ואת המחזה המטלטל כתבה גילית ספורטא וביים בהשראה רבה עידן בלנק. גם עיצוב ההצגה מצוין: ריטה לונדון בנתה בימה (תרתי משמע) כקופסה שקופה שמתוכה ועליה מנהל שפינוזה את מאבקו נגד עצמו ונגד הקהילה. גלעד זומר כתב את המוזיקה הסוגסטיבית בביצוע אנסמבל אורפאוס.
 
ההצגה מתארת את הרגעים האחרונים במאבקו של שפינוזה להסיר מעליו את האיום בחרם. זהו רגע מכונן בחייו – שבו הוא מנסה לשווא להביע חרטה, לבקש סליחה ולזכות במחילת עוונות. את כתב הסליחה שהכין הוא איננו מצליח להגיד במלואו או בשלמותו. אולי משום שהבין והצדיק את החרם הזה שנקבע על פי תורת המדינה ותפיסת היהדות שלו עצמו.   
 

"ברוך" - צחי גליק , צילום: פייר פאולין

הטקסט של ספורטא, רעיונותיו של בלנק (הכוללים שימוש מעניין בטייפ עם סלילים מוקלטים מראש) ומשחקו המרתק של גליק הצליחו למצות ברגישות רבה את המאבק המתחולל בנפשו ובגופו של שפינוזה.
 
לצד הדרמה המסעירה את רוחו, שגליק נבלע בתוכה כמעט כליל, ובלבושו התקופתי, כולל הפאה שהוכנה על פי ציורי דיוקנו של שפינוזה, הוא גם חי נגיעה טובה של הומור דק. השילוב הזה במשחקו מדגיש היטב את הסתירה בין הצורך של הפילוסוף הצעיר להמשיך את דרכו בנתיבים של חשיבה מקורית, עצמאית וחופשית, לבין הכרתו בצדקת החרם עליו על פי תורת המדינה ותפיסת היהדות שלו עצמו.
 
"ברוך" היא הצגת יחיד חשובה ומעניינת, וכפי שהמאמר הזה יכול להעיד היא מפנה זרקור אל דמות מרתקת בתולדות היהדות, המדע והפילוסופיה. ובעיקר – היא מזכירה עד כמה חרם ונידוי מיותרים ונוגדים את חרות המחשבה והיצירה.