תאטרון נוצר מעלה באוב ובהפקה מרשימה מחזה ביכורים ציוני של הסופר אהרון מגד על טירוף חושים אידאולוגי כנגד כל הסיכויים
עיצוב מרהיב עין
בהאנגר התעשייתי הגדול שהועמד לרשות תאטרון נוצר והרוח החיה שלו, הבמאית דלית מילשטיין, מתרחש אחד מאירועי התאטרון המורכבים והמרתקים, ועם זאת הבעייתיים ביותר. מדובר בהצגה שהצד החזותי שלה, כרגיל אצל הבמאית המיוחדת הזאת, משמש אותה כטקסט לכל דבר, והבמה על שלל דימוייה וחפציה היא תוספת משמעותית לרשימת התפקידים של המחזה.
המחזה שאותו בחרה מילשטיין להפקה החדשה שלה ולטיפול המאופיין שלה הוא "ערבה" מאת אהרון מגד. המחזה, שהועלה ב"הבימה" לפני ששים שנה תחת השם "בדרך לאילת" (ובעבודת בימוי ראשונה של שרגא פרידמן ז"ל), מתאר יממה בחייה של קבוצה שנתקעה אי שם בנקודת קידוח בדרום הערבה, רגע אחרי שהסתיימה מלחמת השחרור.
המחזה המקורי מזכיר במידה רבה את "האדמה הזאת" של אהרון אשמן על ראשית ימיה של חדרה בתנאי הביצות והמים המורעלים ומשתייך לסדרת מחזות שמסרים של חלוציות, ציונות, התעצמות, שליחות והתיישבות קולחים מהדיאלוגים והמונולוגים חוצבי הסלעים. היו ימים.
לטעמה של דלית מילשטיין, בראייה אחרת, אישית, יש ב"ערבה" אקטואליה גלויה או נרמזת. כדבריה בתכנייה זהו סיפורן של "שבע נפשות בודדות, עקרות, נפשות שמנסות באופן נואש להיאחז זו בזו ובאדמה יבשה וסרבנית שכאילו מקיאה אותן מעצמה" אך שלא כמגמה הנוטה להאכיל את הקהל בכפית-המשמעויות, היא בחרה להשאיר את ההצגה שם, בערבה הרחוקה שלפני הפרחתה החקלאית, בלשונה הכמעט-מקראית, ובלי קריצות לכאן ועכשיו.
"ערבה", צילום: ניקול דה קסטרו
היא עושה זאת בעיצוב מרהיב עין עם המעצב מושיק יוסיפוב שבנה בהאנגר משטח עמוק הבנוי מבטון, עם תוספות שונות, ובעיקר עם מערכת קידוחים שבמרכזה מתקן קידוחים ריאליסטי ענקי.
במהלך ההצגה המתקן הזה הופך למפלצת רבת זרועות המשמשת ציר פעולה עיקרי לכל המתרחש בהצגה, ומחייב את חמשת השחקנים הגברים של הקבוצה למאמץ פיזי ניכר, בזיעה ניגרת, שבעדם עליהם גם לעצב את הדמויות, לבטא במאמץ קולי רגשות ורגישויות – כולל אלה שמתפתחים בסיוע נוכחותן של שתי נשים.
חיים חובה בתפקיד רסקין, המנהיג והמומחה לקידוחים, הוא הציר האנושי המקביל לציר המכני. משחקו של חובה סוחף מאוד, באנרגיה הבלתי נלאית, בדחיפה שהוא יוצר בקולו המחוספס, ובעיצוב עמוק של הדמות שכוונותיה הטובות גם טובלות בדם.
לצדו ארבעה שחקנים צעירים: יונתן רוזנהק, יריב קוק, שלי בן משה וערן בן צבי הנעים, מטפסים, נתלים, מרכיבים את המקדחה הגדולה ומפרקים אותה – ושוב מרכיבים אותה בהפסקה. לא קלה המשימה שהם מבצעים ובדרך כלל הם עושים זאת במשחק אנרגטי, לעתים מוגזם, ובשפת תנועה מהודקת שעיצב ערן לביא, ותלבושות ראויות שעיצבה מיכל לאור בחאקי מאובק ומוכתם לגברים, ובלבן, חום ואדום לנשים.
הצד הרומנטי של העלילה קצת מגוון את כיווניה המעשיים, ויוצר מתיחות לא ברורה, אפילו מלאכותית, אולי כמין סמל למאבק הניטש על הפקת המים מהאדמה הצחיחה ותהומותיה הסלעיים. מגד לא חידש הרבה בכך, גם לא בבחירת שתי הדמויות הנשיות.
הדמות הראשונה, שגם יוצרת סיפור מסגרת של זיכרונות מימים שאינם עוד, היא מרים, החלוצה השייכת לקבוצה, ונאבקת יחד עם הגברים וכנגדם, שאותה מגלמת ברגישות יעל ברנפלד. כנגדה מציב מגד את חנה, צעירה נחשקת, שאותה משחקת בנשיות מופגנת אנה סטפן, המטופפת בשמלתה האדומה בין הגברים ומעלה את מפלס החום והצמא שלהם, עד שהם סוגרים עליה (ואת המערכה הראשונה) ובמערכה השנייה היא הקורבן של פולחן הקידוח שלהם.
"ערבה", צילום: ניקול דה קסטרו
את המוזיקה הנהדרת, אפקטים ולחנים לשירים שמילשטיין הוסיפה למחזה המקורי, כתב בועז ברקת, שששר נפלא ומנגן יחד עם ישי בן יעקב ושרון בוזין על גשר מתוח מעל הערבה הבימתית של יוסיפוב ושל זיו וולושין מעצב התאורה המרתקת בריבוי השכבות שלה.
מי שיבוא להאנגר בבת-ים יחזה בסופו של דבר במאמץ אמנותי מרשים ואיכותי שתובע ריכוז מהצופים, כשם שתבע זאת מהיוצרים, וממשיך לתבוע מהמבצעים. אפשר לפענח את משמעויותיה האקטואליות של ההצגה בנתיביה הגלויים, ומילשטיין איננה נותנת תשובות על מה שנרמז בה.
אך אפשר גם לראות את ההצגה הזאת כמשל למילשטיין עצמה ולשותפיה בתאטרון נוצר שממשיכים לחפש את היצירה הבימתית האישית בערבות התאטרון הישראלי.