נבו קמחי ודינה בליי נוסקים על כנפי הגרסה הבימתית לעולם הדמיון הפנטסטי של ברונו שולץ
חיים בצל השיגעון
"אבא שלי לא ציפור" היא אחת מההצגות שהועלו לפני כחודש וחצי במסגרת "פרמיירה באולפן" של פסטיבל ישראל 2011, ועתה היא יוצאת לדרך חדשה של מופעים בימתיים סדירים בצוותא. זו יצירה נסיונית של שתי יוצרות צעירות – שחר פנקס ושיר גולדברג על פי הספר "חנויות קינמון" מאת ברונו שולץ שהופיע בתרגום עברי של אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי (הוצאת שוקן, 1986).
ברונו שולץ הוא סופר וצייר יהודי שנולד בעיירה דרוהוביץ' בפולין ב-1892 (הצגת אמש הייתה ביום הולדתו) ובה גם נרצח בידי קצין גסטפו ב-1942. ציוריו נמצאים עתה ביד ושם, וסיפוריו שהתפרסמו בקבצים "חנויות קינמון" מ-1934 ו-"בית מרפא בסימן שעון-חול" מ-1937, תפסו מקום חשוב בספרו של דוד גרוסמן "עיין ערך אהבה".
המחזה של שחר פנקס מתרחש בעירו של שולץ בתקופה שבין שתי המלחמות , ומגולל את סיפור התבגרותו של הילד יוסי גוטסמן בבית הוריו, בעלי חנות בדים, שמשכירים את חדרי הבית ל-17 דיירים כדי להתגבר על המצוקה הכלכלית. האב יעקב שוגה בדמיונות ובחלומות על גידול ביצי ציפורים נדירות, עד שהוא הולך ומשתגע והופך מאדם לציפור.
"אבא שלי לא ציפור" (צילום: אייל לנדסמן)
העלילה מסופרת מנקודת המבט של יוסי שגדל בצל תהליך השגעון. הוא מספר על אמו, הנקרעת בין עול החנות לניהול העניינים מבית, על הדיירת כוכבה החולמת שאהובה משה ישוב אליה אי פעם, על עובדת משק הבית שחולמת אמריקה, ועל איש אחד שנמצא ברחוב ונראה כקוסם. הסיפור נע בין אשליות וחזיונות אופטימיים, לבין הגורל המחכה מעבר לפינה.
הפקה בימתית עדינה
בספר "פרוזה" שיצא בפולין ב-1964 מובאים קטעי פרוזה והגות של שולץ שכמה מהם הופיעו לפני כשנתיים ב"הארץ" בתרגומו של אורי אורלב, ובהם בין השאר הביע כמה רעיונות המיטיבים להגדיר את יצירותיו המיוחדות: “אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם. הקריאה המהנה ביותר היא קריאה שמבין השורות מבצבץ ועולה בה הספר הפרטי שלך. כך קראנו בילדות. אולי משום כך אותם ספרים שהיו כה עשירים ומלאי תוכן, עתה, בגיל מבוגר יותר, נראים לנו כמו עצים אשר השירו את עליהם - עלי הספרים הפרטיים שלנו, שבהם מילאנו בעצמנו את החללים הריקים".
אפשר לומר שדברים אלה מייצגים היטב גם את האיכות המיוחדת של הגרסה שכתבה שחר פנקס וביימה שיר גולדברג, ואשר נהנית מהפקה בימתית עדינה מאוד, רעיונות בימתיים ועיצוב יפה של הבמה, התלבושות והתאורה, ובעיקר ממשחקם המשובח של צוות השחקנים הנפלא שגויסו לה.
"אבא שלי לא ציפור" (צילום: אייל לנדסמן)
נבו קמחי חי בכל נימי משחקו את דמותו של האב, את הנאיביות ואת החוכמה, את הסקרנות ואת התבונה, והתפתחות הטירוף מקבלת אצלו ביטוי טבעי מאוד. להישגו המיוחד של קמחי מצטרפת דינה בליי, עשירת המבע, שבכל זווית של משחקה בתפקיד האם, בעלת הבית הנושאת בעול הפרנסה, היא אנטי-תזה ריאליסטית חדה וכואבת לבעלה.
מצוינות לצדם טרייסי אברמוביץ כשכנה ההוזה את שוב בעלה ונתלי פינשטיין המגלמת את סוכנת הבית המסורה והמפוכחת כשהיא איננה הוזה את החיים "המצפים לה" מעבר לים. לאיכות הכללית תורמים גם עופר עמרם, כבובנאי של בובת השכנה הזקנה, וגם כשוטר הנותן עינו בחנות, שי זביב כ"משה" החדש, המפליא בקסמיו המוליכים שולל את הילד, שמעיין וינשטוק מגלמת אותו במשחק עדין.
"אבא שלי לא ציפור" (צילום: אייל לנדסמן)
"אבא שלי לא ציפור" של שחר פנקס ושיר גולדברג היא הצגה שמציבה את ברונו שולץ על הבמה לצד ש"י עגנון כ"מחזאי" החבוי בין דפי סיפוריו. ואולי זו יריית פתיחה המרמזת לתאטרון הרפרטוארי על מה שראוי וכדאי לעשות במסגרת הז'אנר של ספרות מומחזת.