כתב הזיכרון המאוחר של יורם קניוק הופך, כהגדרתו, ממלים כתובות למילים חיות בהצגת קבוצת הצעירים של תאטרון חיפה
להישיר מבט אל העבר
בהקדמה לספרו "תש"ח" כותב יורם קניוק כי "כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה.... אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה. הייתי נער בן שבע-עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים....
"יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים.
"לחמתי בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה'אני' שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול".
הספר כבר עשה את ההיסטוריה שלו, זכה בפרס ספיר, ועדיין לא נמצא מי שיתעורר ויגיד שהסופר הזה, עתיר ספרות מרגשת, לוחם שראה את אויבו מכוון אליו את הרובה, ראוי להוקרה הממלכתית של פרס ישראל. זה אולי עוד יקרה, כי בכל זאת האיש הזה כבר עבר חוויות קשות יותר, נפגש עם המוות ויכל לו גם לעת גבורותיו בעשור השמיני לחייו.
עד אז הוא יכול להתנחם בפרס שמעניק לו תאטרון חיפה באמצעות הצגת הקבוצה הצעירה "החיפאית" בבימויה של נויה לנצט, שלקחה את הזכרונות ועיבדה אותם לסיפור חי מאוד, ממש כפי שחוזה קניוק, שעולם התאטרון מוכר לו היטב. המילים שכתב הפכו לחיים מפכים וסוחפים לתוכם אולי יותר מספרי היסטוריה.
תש"ח, הצעירים של חיפה (צילום: ז'ראר אלון)
לנצט בחרה ללכת בעקבות קניוק ולתת להצגתה את האופי האישי שלו, כשכל אחד מששת השחקנים לובש בתורו או בתורה את דמותו, לעתים כמרכזה של אפיזודה שלמה, לעתים תוך חילופים מהירים, כגלגולו של סיפור. קולות רבים לאיש האחד שבפתח הסיפור שלו מעז לומר שכל זה היה או לא היה.
לרשות לנצט עמד צוות יוצרים מצוין ובראשם מעצבת התפאורה לילי בן נחשון, שבנתה קופסה שחורה, סגורה – למעט דלת אחת – שעל קירותיה יציירו השחקנים, מה שנראה כנתיבים של דם שאיבד צבעו. חני ורדי עיצבה תאורה שמראה כי השחור אינו בולע את רסיסי האור, וענת מסנר עיצבה תלבושות כפולות זמן – עכשיו וכאן בחליפות מחויטות, אז ושם בחלומות-סיוטי הקרב בחאקי של פלמ"ח.
רועי ירקוני כתב מוזיקה מקורית עתירת מבע, והוא חתום גם על עריכה מוזיקלית מצוינת לנוסטלגיה של שירי העת ההיא, שבחלקה בוצעה על ידי הקבוצה בהדרכה קולית טובה של שוש רייזמן.
ובעיקר זו החבורה החיפאית הצעירה – קרן אור, סיון הכוכבי, מעיין וייסברג, עומר זוננשיין, רביע חורי, רותם לוי-וגה, אסיה נייפלד ורון ריכטר – שראויה לשבחים על מה שנראה כקונצרט של משחק אישי וקבוצתי, בסיוע כוריאוגרפיה מהודקת ויפה של אביגיל רובין. הם ידעו להיות נלהבים, הם ידעו להיות עייפים ומוכים ורעבים.
תש"ח, הצעירים של חיפה (תמונת יח"צ)
לכל אחד ואחת מהם היו רגעים בולטים שהפכו את הבימוי של לנצט ואת הטקסט של קניוק לאירוע אמיתי, שייחרת בזיכרון ולו בזכותן של שתי תמונות שיא דרמטיות: בואו של שאר בשר ניצול שואה אל בית הוריו של קניוק, ואחר כך תמונת הריגתו של ילד בכפר ערבי.
והכל בזכות היכולת של קניוק להישיר מבט אל העבר, לראות את הנפשות הפועלות משני עברי המתרס, ובעיקר לתהות מבעד לאלה על העתיד. שלהם. שלנו.