נותר במישור הנסיבתי
 
בתכניית ההצגה החדשה של תאטרון חיפה כותב המחזאי בֹעז גאון על חוויותיו ועל ניסיונו כעיתונאי חוקר, או ליתר דיוק על כך שעבודת התחקירים העיתונאיים ה"חושפת אמת" מעצימה את ממדיו של נשוא החקירה, ומלהקת את אלה שהיא חודרת לחייהם לתפקיד הרשע המושלם. כמי שמודה ועוזב, ועל כן גם ירוחם, הוא קצת מכה על חטא במאמר הזה, וקצת פותח את דלת הכניסה למחזהו החדש "ארגנטינה".
 
עלילת המחזה עוסקת בפרק אפל מאוד בחיי הרפובליקה הדרום אמריקאית בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר תחת שלטון החונטה הצבאית בראשותו של הגנרל וידלה נעלמו כ-20 אלף בני אדם, רבבות עונו והוצאו להורג, ובתוך כך גם נמצאו תפקידים מכריעים ליהודים ולמדינת ישראל שנציגיה פעלו כדי להצילם מהקלגס.
 
את העלילה הספציפית שלו מגלגל גאון על גבם של שניים: אריה שלו, שהיה השגריר בבואנוס איירס באותם ימים, ואביטל כהאן, שהייתה בת חמש כשאביה, ממתנגדי המשטר, נחטף ונעלם. הרצון לגלות את כל האמת על מה שהיה אז הוא שמביא את אביטל אל לשכתו של שלו, שלושים שנה אחרי שחילץ אותה ואת אמה והעביר אותם לישראל.
 
היא באה כמאשימה אותו שמכר את אביה ואת יהודי ארגנטינה. הוא, כמי שנראה כי חיכה להזדמנות הזאת, מחליט לספר לה איך התנהלו הדברים. התוצאה היא גילוי שרשרת של אמיתות,  כל אחת סותרת את האחרת, ובאמצעות החזרה לאחור הוא מנסה לשכנע אותה כי הצורך שלו, האישי, להציל אותה הוא שהניע אותו לפעול כפי שפעל.
 
אין זו הדרמה הראשונה המטפלת בחשיפת אמת, בהטלת אשמה, או באי הוודאות הנוצרת במהלך תהליך החקירה. רק יום אחד לפני כן ראינו את "כולם היו בני" עם החשיפה הכואבת שלו. אלא שבניגוד למחזהו של ארתור מילר שיצר דרמה בדיונית, גאון, עם שרידי העיתונאי שנותרו בו, כתב מחזה שאינו מחליט אם הוא בדיה והאמת הבדיונית שלה, או דרמה כמעט דוקומנטרית על מה שהיה באמת בארגנטינה.
 
לפיכך הוא נמנע מלציין את שמותיהם האמיתיים של ראש החונטה הצבאית, של השגריר, אפילו של שר החוץ הישראלי ששולח ראש הממשלה בגין, שהוא היחיד ששמו נזכר במפורש, כדי להציל משם יהודים לוחמי מחתרת תמורת ציוד צבאי. “אתה הרי לא רוצה שנמכור את הנשק לפרו", מאיים השר על הגנרל בתום סדרה של מאמצי שכנוע, וכמו שקרה למשה לפני פרעה בסופו של דבר זה מצליח.
 
הבעיה היותר מהותית של המחזה היא שהוא נותר במישור הנסיבתי, וככל שהוא מערים חשיפות, זו על גב זו, הוא אינו מתמודד מבחינה דרמטית עם הנפשות המעונות שמאכלסות אותו, ובמצב שמייצר "פשעים מעשי אדם". ורק בקושי הוא מצליח לגעת בשאלה שהוא מעלה בסיום מאמרו בדבר הצורך לחפור בעבר, וכדבריו מתי ואם לעצור כדי ש"פעירת מרתפי זיכרון לא תחריב את הבית על ראשינו".

"ארגנטינה", צילום: ז'ראר אלון
 
נוכחות כובשת של עודד קוטלר
 
את הטשטוש הדרמטורגי מתקן במשהו הבימוי של סיני פתר, שמתייחס בענייניות לחומר ומוליך אותו במיומנות בין הווה המבקש לחשוף את האמת, לבין העבר שנבנה על אמת אחרת או אפילו על הצורך להסתיר שקרים ועסקאות.
 
הצגתו של פתר נהנית בעיקר מנוכחותו הבימתית הכובשת של עודד קוטלר וממשחקו הלוהט והאנושי בתפקיד השגריר "הנאשם" שמתאמץ להסביר, להאשים את זולתו ולזכות את עצמו כמי שעשה מה שעשה מטעמים הומניטריים. לצדו בולטות דינה בליי במשחק מרגש כאמה של אביטל, שאותה מגלמת ברגישות נחרצת רותי גולדברג-רוזן.
 
טובים ומקצועיים במשחקם הם רוברטו פולק כגנרל, יואב בר-לב כעוזרו היהודי, וליאור מיכאלי כמענה במרתפי הדיקטטורה, וכנגדם תומר רוסו כאביה המעונה של אביטל, סנדרה שונוולד כאהובתו הארגנטינאית של השגריר, ואלברט אילוז כשר החוץ הממזרי של ישראל.

"ארגנטינה", צילום: ז'ראר אלון
 
דנה צרפתי עיצבה תפאורה "שקופה" שמאפשרת לתמרן בין המתרחש עתה לבין מה שהיה, רוני כהן הירושלמי האיר מצוין את הבמה הגדולה של חיפה, דליה פן הלר עיצבה את התלבושות, ורן בגנו עיטר בפס קול מוזיקלי סוגסטיבי טוב.
 
בסיכומו של דבר "ארגנטינה" היא בעיקרה הצגה טובה וראויה לצפייה.