הצגה כמעט אקדמאית

"המשרתות" הוא מחזהו הראשון והחידתי של ז'אן ז'אנה, הרוצח-גנב-סופר שעולמו ההומוסקסואלי המורכב שימש אותו בכל יצירותיו. אולי משום כך, מאז הועלה לראשונה ב-1947, כשז'אנה עדיין היה בכלא, ולפני שהוכרז כ"קדוש" על ידי ז'אן פול סארטר, קיימת תהייה מתמדת ביחס לביצוע הראוי לו.
 
העלילה, שההשראה לה באה מאירוע פלילי מפורסם, מתארת ערב אחד בחייהן של  שתי משרתות שהן אחיות, סולאנז' וקלייר. בערב הזה כשמדאם - בעלת הבית השנואה שאין לה שם - יוצאת לבלות, ומאהבה עצור בכלא בעקבות הלשנה, הן משחקות לעצמן בחילופי תפקידים את היחסים הסאדו-מאזוכיסטיים שהן מנהלות עמה, ומתכננות את הרצח שלה.
 
ההצגה הקטנה הזאת מתארת את מערכת היחסים בין האחיות כסבוכה ומורכבת לא פחות מזו שבינן לבין מדאם. המשחק של השתיים הוא מהלך פולחני מובהק של חילופי זהויות, העמדת פנים, וחיפוש אחר הביטוי האמיתי של הישויות המעונות שלהן.
 
הן מעוותות ומסויטות ודמותה של מדאם מתוארת במשחקן כמפלצתית, ובה בעת כבעלת עוצמה ומיניות מפתה בתוך מערכת היחסים של השפלה, של שליטה וכניעה. ברגעים רבים נראה כי הן משחקות את עצמן, ובעיקר אחרי שהמאהב מודיע כי שוחרר ומדאם חוזרת במפתיע. עתה עליהן להכריע מה יעלה בגורלו של רצח מדאם שתכננו בפרטנות רבה.

במהלך השנים יצר הרעיון שעולמו ההומוסקסואלי והאלים של ז'אנה משתקף במחזה את האפשרויות השונות לאיוש שלושת התפקידים. לצד הנוסח המקורי פרחה בעיקר הגרסה של שלושה שחקנים גברים, אך גם גרסה מעורבת של שני גברים כאחיות ואישה, ואפילו שתי נשים כאחיות וגבר כמדאם.
 
האטרקטיביות של העלאת המחזה בגרסאות המשחק השונות היא אחד הגורמים העיקריים, אם לא הגורם העיקרי, להחלטה להעלות את המחזה, ובדרך כלל בתאטראות קטנים, או בפרינג', וגם בגרסאות מחול. הנוסח המקורי של שלוש נשים שמור, משום מה, למקרים נדירים יותר. 

 
"המשרתות", צילום: ז'ראר אלון
 
משום כך אפשר לברך על החלטת אופירה הניג, שסולקה מכהונתה כמנהלת האמנותית של אנסמבל הרצליה, להעלות את המחזה כפי שנכתב, בתרגום חי ולוהט של דורון תבורי,  ולהפקיד את הבימוי בידיה של יעל קרמסקי, שביימה בהצלחה את "בתוך הבדידות בשדה הכותנה".
 
אלא שהבימוי ומשחקן הדרמטי המרשים של סלווה נקארה ואודליה סגל-מיכאל כאחיות, ומשחקה המבריק-משועשע של חוה אורטמן כמדאם, לא הקים לתחייה את המחזה של ז'אנה,  ואף הדגיש עד כמה הדרמה הפסיכולוגית המתקיימת בו נותרה קרה ולא נוגעת.
 
לתחושה הזאת תרמו גם התפאורה הצוננת של אשרף חנא, התאורה הנקייה של ג'קי שמש, מכנסי השרוואל שעיצבה אביה בש למשרתות, ואפילו קטעי הטקסט שהפכו לשירים עם לחנים של גלית פומרנץ.
 
ואם הצגת המחזה הזה, שכבר נטחן לעייפה בגרסאותיו השונות, נותרת "קלאסית" ואין בה מרכיבים חתרניים מטלטלים התוצאה היא הצגה כמעט אקדמאית במיטבה ומעייפת ברגעיה הרבים.