סאטירה מסורסת

לא קשה להבין היכן טמון הכישלון הנחרץ של הצגת "מונוגמיה" בבימויו ובכיכובו של רמי הויברגר, כאשר הבכורה לביקורת מתקיימת בשעה שברחוב המקביל נוהרים רבבות ישראלים אל עצרת המחאה הגדולה וממנה. צירוף מקרים אומלל, אבל מלמד לא מעט על הקשר בין התאטרון הישראלי למציאות הישראלית.
 
המחזה של סטלה פילי מתאר בארסיות חברה הדוניסטית בדבלין, וכאשר הועלה לראשונה ברויאל קורט בלונדון לפני חמש שנים וחצי תיאר אותו המבקר הוותיק מייקל בילינגטון מהגארדיאן כמחזה "המשלב מבט חד על הכאוס של מנהגים מיניים בני זמננו עם הומור סוריאליסטי פראי".
 
דבר לא נותר מהתיאור הזה בנוסח העברי של יוסף אל-דרור שמל את המחזה בהליך מזורז ואת הדבלינאים העלה כפליטים תלושים למציאות ישראלית, אי-שם בבועת הסלבריטאות של העיסה הבימתית-תקשורתית-פרסומית שלנו. משום מה העורלה האירית שנעלמה במהלך הגיור היא בדיוק זו המתוארת במשפט של בילינגטון. לא מבט חד, לא כאוס, בקושי מנהגים מיניים, ועל הומור סוריאליסטי אין מה לדבר.
 
המחזה מתאר את שובו של עיתונאי מדארפור אל הבית שבו ממתינות אשתו ובתו. בעוד הוא מסויט (לפחות בטקסט של תמונה אחת) ממה שראה שם, ונלהב לעשות מזה סרט טלוויזיה, הוא גם נאלץ להודות כי כבר חצי שנה הוא מאוהב בתת-שחקנית צעירה ויפה, שבעצמה בוגדת אתו בבן זוגה הצלם שעמו היא חיה כבר עשר שנים, ומוצא עצמו מתפתה למיטתה של מפיקה חמדנית שיש לה הפקה עם שף הומו, ובסוף כולם בוכים. 
 

מקור: אתר הבימה

הנוסח הישראלי וההצגה כולה, בבימויו הנמרץ לכאורה של רמי הויברגר, העניקו משמעות חדשה למונח מונוגמיה כ"צחוק בצד". כן,  בהחלט, זה היה יכול להיות מקורי מאוד, חכם, שנון ומצחיק. אבל זה לא חכם ולא שנון ולא באמת מצחיק, וגם לא ממש עצוב, בניגוד למשפט "ואיך יכול להיות שכמה שזה עצוב – ככה זה מצחיק?" המסכם את תיאור העלילה בתכנייה.
 
מי שמצילים את המצב הם כרגיל השחקנים, החל באסנת פישמן כאישה הנבגדת, ריקי בליך כשחקנית הבוגדת, יפית אסולין כמפיקה המפתה והגברים (נו, טוב) שלהן – רמי הויברגר כעיתונאי הנלהב מסיוטיו, אמנון וולף כצלם הנבגד ומפותה, ודב רייזר בסדרת תפקידים קטנים של במאי, שף הומו, או אולי זה היה העוזר או המאמן הצבאי.
 
ובעיקר דוית גביש כ"משקיפה מהצד" שצצה בכל מיני מצבים ונותנת את ההערות, שהן השריד האחרון לקומדיה של פילי. במקור הדמות הזאת הייתה של מהגרת פולניה. בנוסח הישראלי היא חסרת זהות אתנית.
 
לילי בן נחשון לא סייעה לעניין עם התפאורה האפורה שלה, גם לא התאורה של זיו וולושין, הווידיאו ארט של חיים יפים ברבלט, התלבושות של כנרת טפו, ואפילו לא המוזיקה של אריק אביגדור.
 
לסיכום, "מונוגמיה" היא עוד הזדמנות מוחמצת לעשות תאטרון טוב ומשמעותי.