דואט תיאטרון במיטבו

ענת גריגוריו איננה לבד על הבמה הגדולה במגרש החנייה של תאטרון תמונע. יש לה שלושה שותפים מהותיים לשלוש היצירות שהיא מעלה בזו אחר זו – מעצב התאורות המיוחדות שחר ורכזון, המוזיקאי חן מצגר אֶדֶר והרקדן אנדרסון בראז חבר קבוצת "מריה קונג". יחד אתם היא יוצרת מסע מחול-תאטרון שהוליד בי את התחושה כי אני צופה בגרסה ייחודית של סיפוריו הביזאריים של א.ת.א הופמן, המוכרים מהאופרה שכתב אופנבך.
 
אינני משלה את עצמי שזו הייתה הכוונה של גריגוריו, ובמבחן הפרטני של היצירות יהיה לי קשה להוכיח את התחושה הזאת שלי, שהתגבשה במהלכה של היצירה המרכזית החדשה TOP SECRET ששמה מתנוסס על כל הערב המרתק.  ועם זאת חברו ליצירתה של התחושה הזו הן דמותה של גריגוריו כפי שהיא רוקדת, והן מתווה העלילה שהיא יוצרת יחד עם המוזיקאי הנפלא, שותפה ליצירת המחול.
 
היצירה היא דואט תיאטרון במיטבו המתאר מערכת יחסים בין מוזיקאי ורקדנית, שיש בה משחקים של שליטה ורצון לנצח ביריבות האמיתית או המדומה שנוצרה ביניהם. על פניו השליט הוא המוזיקאי המפעיל את הרקדנית באמצעות המוזיקה שהוא יוצר, תחילה עם אקורדיאון כשהוא נע על הבמה כרקדן לכל דבר, ואחר כך כשהוא מתיישב בפינת הבמה ליד המקלדות. חן מצגר אדר נכנס לתפקידו במלוא העוצמה הרגשית, כרקדן-שחקן מנוסה. 
 

ענת גריגוריו (צילום: גדי דגון)

ענת גריגוריו מרוויחה מנוכחותו הפיזית המיוחדת של שותפה, והרקדנית שלה, הנדמית כאותה אולימפיה, בובת הפלאים של קופליוס בסיפורו של הופמן, איננה בובה מכנית שצריך למתוח את מנגנון התנועה שלה. היא אישה קסומה שבתנועתה המשוכללת קמה לתחייה מתוך הגולם שברא המלחין, והיא משתלטת לא רק על מהלכיה שלה אלא גם על מהלכיו שלו.
 
מה שנראה בהתחלה כמעט כשעשוע של תן וקח הופך לקרב אמיתי, שמתחיל כדואט פיזי ביניהם. בשיאו הם רוקדים יחד בקטע מרתק דמוי טנגו כשהיא חבוקה בזרועותיו האוחזות המקלדת האקורדיאון מזה ובמצג כפתורי האקורדים. והדואט מתנפץ, היא משתלטת על האקורדיאון והוא נמלט את מרכז השליטה שלו מאחורי המקלדות.
 
מאותו רגע, מבלי לאבד את הקשר ביניהם היא נכנסת לסולו ארוך ומרתק שלה, בעוד הוא מנסה לתפוס פיקוד בנגינתו הווירטואוזית. את מקום הקרב הפיזי תופסים הניצוצות החשמליים הנזרקים ביניהם יוצרים מתח גבוה שבמהלכו הבובה מתפרקת מהמכניקה שיצרה אותה והמוזיקאי מקונן על אובדנה. את התלבושות עיצבו אילת שקד ואלון בירגר.

כורסת קטיפה כבת זוג למחול

המורכבות הזאת האירה לי באור מיוחד את "קפה, מנורה וסיגריה" היצירה שפתחה את הערב וכבר הועלתה על ידי גריגוריו ב"הרמת מסך 2007”, ובה היא מנסה לבחון מצב סכיזופרני של אישה הנעה בין מצבים שונים. זו יצירה הנהנית מכמה מעלות, שאחת מהן היא כורסת הקטיפה האדומה שהתקין אלון בירגר שכל פאותיה נפתחות, או גם נעקרות לקראת סיום, והיא משתתפת במחול כ"בת-זוג רוקדת".
 
היצירה, לצלילי מוזיקה מקורית של מאי לב, ובתלבושות של איילת שקד, נוצרה במקור כסולו, אך בשלב מסוים היא החליטה כי עליה לצרף בן-זוג, ובשעתו היה זה הרקדן גיולה צ'קברי, ועתה רוקד את התפקיד אנדרסון בראז, מ-"מריה קונג", והוא מביא לדמות הגבר פיוט אלים של נוכחות הממקדת את המאבק המחולל בנפשה השסועה.
 
זהו מאבק ביזארי לא פחות מזה של אולימפיה, ובדיעבד הוא נראה לי כצירוף של הסיפורים של אנטוניה, הזמרת שהופמן מאוהב בה והיא מכלה עצמה למוות באמנותה, ושל ג'ולייטה, הזונה ההדוניסטית המאיימת על חירותו.

 
ענת גריגוריו ואנדרסון בראז (צילום: גדי דגון)

חווה ואדם לאחר הגירוש
 
אנדרסון בראז חבר לענת גרגוריו גם ביצירת הדואט הקסום ETERNAL MISSION שחתם את הערב המיוחד. זהו מחול שבו גבר ואישה נעים בתוך חלל ריק, כאילו הוטלה עליהם משימה מיוחדת, סודית ואין סופית, ובעיקר נצחית. הכוריאוגרפיה משתמשת במרקם תנועות מרוכז מאוד, והשניים נראים באמת כיצורים בחלל, ולא מעט בסיוע בגדי הגוף הזהים והמקוריים שעיצבה להם דניאל ארז, ופסקול המוזיקה והאפקטים שעיצב להם חן מצגר אדר.
 
אבל בהמשך הישיר לשתי היצירות הקודמות נוצרה בי תחושה שלפני סיפור ביזארי אחר לחלוטין – סיפור מסעם של אדם וחווה בעקבות גירושם מגן עדן. מסע ומשימה נצחיים שקבע להם את גורלם, את גורלנו.
 
ולפחות בערב הזה הגורל ובת זוגו, המוזה, חייכו אלינו.