חמישה תלמידי משחק בבית צבי חושפים כישרונות דרמטיים וקומיים מבטיחים
הסקרנות השתלמה
לא אחת שואלים אותי מדוע אני מתעקש להוסיף על לוח הצגות ואירועים צפוף גם את אלה של שנת הלימודים האחרונה של מחזורי בתי הספר למשחק. יש על כך תשובות שונות, החל במפגש עם מחזות שאינם עולים על בימות התאטרון הישראלי, בואכה המפגש עם במאים שלא שיחק להם המזל בלשכותיהם של מנהלי התאטראות המובילים, וכלה בהזדמנות להתוודע אל דור חדש של שחקנים שבדרך, ובעיקר אלה שיזמינו את המעקב המסקרן אחריהם בשנותיהם הראשונות כשחקנים מקצועיים.
כן, בהחלט, יש גם הנמקה של אגו המתמקדת בשאלה אם כמבקר מצאתי את היחיד או את העשירייה שאני יכול להמר על עתידם הבימתי, וכעבור שנים לגלות אם אמנם ידעתי לתת לכישרונות המבטיחים האלה את ההמלצה המקצועית בדמותה של רשימת הביקורת עליהם.
אחד הצעירים האלה שבשעתו התלהבתי מהופעתו כשחקן מבטיח הוא גיל וינברג, שבה בעת גם הראה סימנים ראשונים של כניסה רב-תחומית לעולם הבמה, והתפתח כמתרגם, מעבד ובמאי של מחזות לא שגרתיים. הוא הסיבה המיידית לכך שבחרתי לראות את הצגת המחזה "יצרים" מאת וויליאם מאסטרוסימון שוינברג ביים, עיבד ואף עיצב את התלבושות בהפקה עם תלמידי מחזור מ"ט בבית צבי שסיימו בשבוע שעבר את לימודיהם.
אפשר לומר כי הסקרנות השתלמה מאוד. ראשית משום שערכתי היכרות מחודשת עם מחזה מעניין ומיוחד, המועלה בנוסח עברי משובח של המחזאית מרים קיני, ובעיבוד שלו שהוסיף למחזה מרכיב מתח החורג מזה של העלילה, כפי שנכתבה במקור.
המחזה עוסק בפרשיית אונס, מהפשעים הנוראים והמשפילים ביותר, שמעמידים במבחן את אנשי מערכות אכיפת החוק – חוקרים, עורכי דין, עדים ושופטים. בגרסתו של וינברג נוספה למחזה בראשיתו ולקראת סיומו דמות של "שופטת". היא מציגה בפני הקהל את ההצגה שיראו כשחזור של אירוע פלילי מורכב, בהתאם לעדויות שנאספו על מה שאירע, וממה את הקהל להיות חבר מושבעים שיקבע את פסק דינו על מה שראה – אם סלחני כלפי מי שנוטלים את החוק לידיהם, או מקפיד על ענישה ראויה "למען יראו וייראו".
"יצרים" (תמונת יח"צ)
השחזור מתאר איך מרג'ורי כולאת את ראול, שפרץ לדירה שהיא חולקת עם שתי צעירות אחרות, טרי ופטרישיה, וניסה לאנוס אותה בעת היעדרן. כשהן מגיעות ומוצאות אותו כבול מתחיל המסע המפרך של מרג'ורי להוכיח להן מה קרה, ובה בעת מתלהטת היצריות עד לשיא, שבעקבותיו נתבקשנו לקבוע את פסק הדין שלנו.
וינברג ביים בקצב מתגבר מדקה לדקה את ההצגה שהועלתה בתפאורה יעילה מאוד של איה בן אשר, ותחת פנסי התאורה הקרה של דולב ציגל. הוא לא עושה הנחות לשחקניו וגם לא לקהל, ולא רק שההצגה כוללת שפה בוטה, אלא שיש בה עיצוב רב עוצמה של סצינות אלימות ומיניות.
מה שעשוי היה להרתיע הפך בידיו האמונות לדרמה מצמיתה, המחוזקת במוזיקה מקורית של אלדד ושרון ברנטמן. אמנם ברגעים הראשונים של ההצגה הורגשה אי הנוחות של הקהל באולם הקטן ע"ש שרגא פרידמן, אך אט אט היא הפכה לדממה מתוחה בסיום.
את הדרמה הזאת נשאו בכישרון ניכר הצוות המצוין שגיל וינברג גיבש ועיצב, ובראשם בתאל משיאן כמרג'ורי וזוהר גלבוע כראול. משיאן, שכבר התרשמתי ממנה במיוחד בהצגה קודמת, שבה ומראה יכולת מרתקת של עיצוב דמות שלמה ואמינה. היא נסערת ומסעירה, היא שטנית ומרתיעה באלימותה, היא ילדה קטנה, פצועה ומכאיבה בעלבונה.
"יצרים" (תמונת יח"צ)
זוהר גלבוע מרתק כראול, ומצליח ליצור את התחושה שהוא עובר אורח מקרי שנפל קורבן לידיה של מטורפת. הוא אמין מאוד ובכך הוא לא רק מגיע להישג שלו, אלא מסייע למשיאן להיזרק אל שיאי משחקה מולו וכנגדו. בשיאו של השחזור גלבוע משחרר מתוכו כוח אלים מרשים.
מעיין רובין וגילי פרי מצוינות בעיצוב שתי השותפות לדירה, טרי ופטרישיה, כל אחת במינון טוב של ספקנות שהופכת לאמון, ממש כמו אלה של הקהל. מורן זפרני כנציגת בית המשפט יעילה ועניינית, ובהכירי אותה אני בטוח שגם היא מצוינת – ואחרת - כאשר היא המגלמת את תפקיד מרג'ורי (ואז משיאן מחליפה אותה בתפקיד נציגת החוק).
הצגת "יצרים" כבר ירדה מהבמה, אך אני מבין כי היא תשוב בקרוב. הצוות המובחר שלה יודע כי הוא מחזיק הצגה מצוינת ומרתקת.