גברים רוקדים דואט וטריו
 
שילוב כוחות של יוצרים בערב אחד הוא בעיניי אחד ההישגים החשובים של מפעלי המחול הגדולים "הרמת מסך", “גוונים במחול", "אינטימדאנס" ו"מחולוהט". זו ההזדמנות לראות עד כמה היוצרים העצמאיים הישראלים, בעודם מנסים למצוא דרכי ביטוי אישיים, מצליחים לראות את עצמם בתוך תמונת מחול רחבה יותר.
 
כך נולד הערב המשותף של דנה רוטנברג ועידו בטש, שחברו יחד לראשונה, לערב של שלוש יצירות – בכורה ישראלית של יצירתו של בטש, והעלאה מחודשת של שתי יצירות מהשנה החולפת מאת רוטנברג. התוצאה הייתה ערב מרתק ומענג.
 
את הערב פתח הדואט "אישונים" שרוטנברג העלתה במסגרת הרמת מסך 2010, וכפי שכתבתי עליה בשעתו זו יצירה המכילה מעבר למה שנראה לעין. זהו דואט של שני גברים –  אורי שפיר ואופיר יודילביץ' השונים זה מזה במראה, במבנה גוף ובאנרגיה של הביטוי התנועתי שלהם. 
 
בפתיחה השניים רוקדים במעגלי אור נפרדים, כיוצאים מתוך אישוני עיניים או מחור ההצצה של דלת נסתרת, ובחליפות שעיצבה להם חגית אביר, כל אחד באפיוני תנועה אישיים. אט אט הם מתוודעים לנוכחותם ההדדית, כשני חברים משכבר, מאצ'ואיסטים לכאורה בתנועות הכאפה והטפיחות שהופכות למעין התכתשות ותחרות לצלילי מוזיקה מצוינת של נועם ענבר ואדם שפלן.
 
ההומו-אירוטיות של הדואט מתגבשת במחוות מתרחבות, בהרחקה פיזית ובקירבה אינטימית, תוך ויתור על חלקי לבוש וחילופי מיקום ותפקוד. באחד משיאי היצירה המענגת הזאת יוצרת דנה רוטנברג עם השניים דואט עוצר נשימה ביופיו המיוחד כאשר שפיר קושר את עיניו של יודילביץ'.

 
בהמשך הערב, ביצירתה השנייה של רוטנברג,  poly,  שהועלתה לפני כארבעה חודשים בערב יצירות שלה, מצטרף אל השניים הרקדן רן בראון. הטריו השואב את השראתו מהשאקון ברה מינור מאת באך וכהגדרתו הוא "יצירה רב קולית לכינור אחד".
 
זהו טריו שיש בו מעין המשכיות, גלויה או נרמזת, ליצירה הפותחת, ומרכיב התחרות הגברית שבו מחוזק דווקא באמצעות הליריות הנובעת מתוך המבנה הייחודי של השאקון. רוטנברג הצליחה ליצור שפת תנועה מדויקת מאוד, כשלכל אחד מרקדניה היא נותנת קול עצמאי, שמתלכד להפליא עם הקולות האחרים. ושוב, בשיא היצירה - דואט מרתק של שפיר ויודילביץ'.
 
חייתו יער, ים ודמיון
 
במרכז הערב עמדה יצירתו של עידו בטש Stew of Mollusks (=תבשיל של רכיכות) ששמו אינו מעיד כלל על מה שקורה על הבמה, בנאמנות רבה לתיאורה כ"הבלחה סוריאליסטית שבתוכה מהדהדות קריאות של חיות מהדהדות, גובלות בין אמת לפנטזיה".
 
 את מרקם הקולות הזה יוצר חי בפינת הבמה הקדמית משמאל, המוזיקאי המרתק אנטון ברמן מברלין,  ביחד עם יצירות מאת ארוו פארט וג'וזפה ורדי. היצירה הועלתה לראשונה לפני כמה חודשים בערב יוצרים בינלאומי בחרונינגן, הולנד, עם שלושת הרקדנים, משלוש ארצות, שהגיעו יחד עם ברמן להופעה כאן. שתי רקדניות-שחקניות עתירות מבע – לאורה מיוריס ואוליב לופז, ורקדן אחד, ניר בניטה הישראלי, עד לאחרונה מרקדני להקת בת שבע.
 
בניטה הוא המרכז של היצירה הזאת, ובטש פיסל אותו בכוריאוגרפיה רבת השראה, החל מהפתיחה שבה בניטה מתקדם לאטו על ארבע, כאריה או נמר, אורב לטרף, מקשית גוו, זוקף ראשו, ממקד מבטו לעבר האולם האפל, הסבך שבו מסתתר טרפו. האימה נרמזת מתנועתו כובשת.
 
בהמשך, ועם צלילי השופרות של פארט, החיה הזאת מזדקפת, מעירה מתנומתן שתי לביאות  פרועות שיער, שמצטרפות אליו למסע החיפוש אחר מלכות אבודה, זו שהייתה הזהות האישית שלהן, זו שהוא נאבק כדי להחזיר אותה אליו.
 
במרקם תנועות כפותות של גופן, בפיסול מרשים – כמעט קלאסי – של גופו, ובתלבושות מרשימות של Felix van Driem , השלושה מתמכרים למה שנראה כאופיום רגשי, שבשיאו הגדול יתפתח לקטע אורגיסטי מדהים, שאליו מצטרף בפינתו אנטון ברמן, בקולותיו, באפקטים שהוא מייצר וכרקדן של תנועה כבולה לנדנדה שהוא יושב עליה.
 
אחר כך יגיע פרק הסיום שבו ידיהן של שתי הרקדניות הנפלאות עוטרות את בניטה, הנח מזעפו ומתמסר לאצבעותיהן שהופכות להיות עשרים רקדנים זעירים הסובבים את ראשו כיצורים מופלאים, כקרני צבאים ואילים, וככתר האבוד שלו.