חוויית הצפייה ב"צור וירושלים" של תיאטרון בית לסין, איננה מתחום החוויות שאנו מורגלים בהן, גם כאשר לכל אחד ממרכיביה יש אח ורע בתחומי האמנות השונים, כמו גם במציאות. "צור וירושלים" הוא דוגמה מובהקת למחזה שרק ספק, היסוס, והתלבטות יכולים להביאו אל הבמה. הכי קל להגיד "לאו!" לכל ניסיון להוציאו מבין דפים של ספר אל בין קלעים של במה, ולתרץ זאת בכך שמהסלע העצום הזה, המחזה, לא ינבעו המים, הם ההצגה.
אבל הספק, שהוא גם בין שאר הנושאים המרכיבים את הדיון הרעיוני של המחזה, הוא גם הכוח המניע הגדול שמאחורי העלאת ההצגה בתיאטרון בית ליסין. וצריך ספק חזק מאוד כדי שלאומץ הלב יהיה על מה להילחם, ועל מנת שלתיאטרון תהיה ההשראה שתחצוב הצגת מופת מסלע המחזה.
מאבק איתנים בין הרוח לחומר
מחזהו של שוהם עוסק במאבק איתנים – בין רוח לחומר, בין אלוהי צבאות לבין הבעל ועשתורת, בין נביא למלך ובין גבר לאישה. ברקע מתרחשים שני אירועים דרמטיים - אליהו שוחט את 800 נביאי הבעל בכרמל, ועדי שקר מטעם אחאב ואיזבל מרשיעים את נבות בבגידה, כדי שהמלך ומלכתו יזכו בכרמו המטופח והמשגשג.
שני אירועים נוספים הם אלה שמעניקים למחזה את תנועת המטוטלת הגדולה שלו: האירוע הראשון, פגישתם הראשונה של איזבל ואליהו, התרחש לפני עלות המסך (אם כי בפרולוג של שוהם הוא מיוצג באמצעות תמונת מחול, שוויתרו עליה בהפקה הנוכחית, בין השאר כנראה משום שהיא מתוארת במונולוג נפלא של איזבל עצמה). זאת הפגישה שעוררה את תשוקתה הנשית של איזבל אל הגבר שלעולם לא תזכה בו, הפגישה שבה עמד אליהו בניסיון כשהוא גוהר מעליה ומוכן כבר לקטוף את פרייה.
האירוע הזה משמש לא רק כסיבה למרדף הנואש של איזבל אחרי אליהו, אלא גם כקרן אור המאירה את האירוע המרכזי האחר, זה של אלישע, נער השעשועים של איזבל שאליהו משליך עליו את אדרתו, ועליו לעבור את הדרך הארוכה שלו עד שיקום אף הוא מעל גופה המובס של איזבל עם המילים "היה אלי דבר אדוני!"
מעל לכל אלה, קמה ועולה העלילה הגדולה מכולן, לפחות עבורי, זו ששוהם לא שיער אולי את עוצמתה כאשר כתב את המחזה בין השנים 1930-1933; זו השואה שעליה מתנבא אליהו "הרחק הרחק, אני שומע את שופר עמך בתופת סבל וחרפה. כבוד ישראל יירמס באשפתות גויים, גוו יוגר אל כל ביבי הערלים... הו, אל קנא, קול עמך יעלה, משדה הטבח, מעשן משרפות..."
מלכותית, זנותית, בתולית וכישופית
אפשר עוד כהנה וכהנה לכתוב על המחזה, על נסיבותיו ועל פשרו (כפי שמעידים המאמרים בתכנייה המצוינת). אבל בתיאטרון כמו בתיאטרון – ההצגה היא האמורה לדבר ולספר עליו, בשבחיו או בחולשותיו. וראשיתו של דבר הפעם הוא העיבוד הלשוני שנעשה למחזה המקורי בידי יוספה אבן-שושן. זהו עיבוד שצריך ללמוד אותו מול המקור העשיר והמיוחד, אך הבלתי נגיש לאוזן בת ימינו.
אבן-שושן בחרה בתבונה להיות באמצע, בין שני הקצוות: זה הארכאי, שאותו היה עליה לפענח כמעט ככתב חידה של שפה עתירת-הוד, לבין השפה המתחדשת, הנובעת מתוך שכבות העבר. העיבוד שלה נשמע איפוא "אז ועכשיו", שם וכאן, בעת ובעונה אחת, מרשים וקליט.
אבן-שושן גם חברה ליוסי יזרעאלי בעיבוד הדרמטי של המחזה (ואני משער שלעזרתם באה גם הדרמטורגית עינם שביט), שבחר לצמצם את המחזה לעיקריו העלילתיים והרעיוניים. ושוב – רק בדיקה של העיבוד מול המקור, שאותה יעשו בוודאי חוקרי הספרות והשפה, תוכל לחשוף את מלוא איכותה של התוצאה, או את מה שאבד בדרך. מבחינה תיאטרלית טהורה, אפשר רק לשבח אותם על הבחירה שעשו, שכן גם העלילה וגם הרעיונות המרכזיים של שוהם מגיעים לייצוגם הנאות.
כבמאי שב יוסי יזרעאלי ומוכיח את נחיצותו של דמיון נועז כדי להתמודד בהצלחה עם חומר גדול כמו "צור וירושלים". ההצגה שלו יפה כל כך, עד לכאב. קודם כל מבחינה חזותית, שהוא נשען בה על התפאורן דוד שריר, מעצבת התלבושות עפרה קונפינו, ומעצבת התאורה, פליס רוס.
שריר יצר בימה נפלאה נזירית כמעט, זירת התגוששות של אדמת טרשים, סלעים מצד אחד, פסל עשתורת מהצד האחר, וענף יבש של גפן – שהזכיר לי דווקא חבל טבור – המחבר בין שמים לארץ. הפתרון הבימתי היפה שלו תאם לא רק את נתוני המחזה אלא גם את דרישות ההפקה בתחום המוזיקה, כפי שיוסבר בהמשך.
התלבושות של קונפינו הפשתן הגס מזה המאפיין את לבושם של אליהו ובני הנביאים, והסגנון המלכותי-צבאי מזה של חצר אחאב, ייצגו יפה את הנזירות-הנבואית מזה ואת התאווה הגשמית מזה. על כל אלה האירה רוס במכחולים פסטליים, לעתים נועזים מאוד.
המרכיב השני, ומבחינות רבות העיקרי, של הבימוי הנועז של יזרעאלי הוא המשחק, כשהוא נעזר לשם כך בעיצוב תנועה מרתק של מרינה בלטוב, עיצוב סאונד של יובל קרין והדרכה מעולה של אסי אשד בתחום הדיבור והשפה. אך בעיקר, נבחרת השחקנים שהעמיד התיאטרון לרשותו, היא שאפשרה את רעיונות הבימוי של יזרעאלי, שגבה מכל אחד מהם את מלוא אונו וכשרונו.
ראשונה, סוחפת, כובשת, מלכותית, זנותית, בתולית וכישופית היא יונה אליאן. רק לפני חודש בקושי היא הציבה רף משחק גבוה במירה`לה אפרת – והנה היא עושה זאת שוב בתפקיד שהוא היפוכו המוחלט. שתי מלכות – שתי אנרגיות, שני לוחות צבעים, שני כלי נגינה בגרונה. הניגוד של משחקה בשני התפקידים מאיר את מלוא הישגה בכל אחד מהם.
לצדה ארבעה מטובי השחקנים שיש כיום על בימותינו, עודד תאומי מגיש דמות מרתקת של אליהו, נביא שמגרונו ומגופו בוקעים שניים אם לא שלושה קולות ו"דמויות" שונים זה מזה: הנביא, האדם והגבר שאולי עוד מתגעגע לימים שלפני היותו נביא. גם את תאומי ראינו השנה בתפקיד הפוך לכאורה, זה של סר ב"המלביש", וגם כאן הצירוף של שני התפקידים מאיר את רמות המשחק העשיר שהוא מעניק לכל אחד מהם.
גיל פרנק מצוין כאלישע בעל נוכחות מרשימה ומסקרנת, בתהייתו והתבוננותו, בספקנותו ובמשיכתו אל שני הקטבים הנגדיים האוחזים בו, והוא יוצר דמות שלמה, כמעט פרשנית לדמותו של אליהו.
אוהד שחר כאחאב יוצר את אחד התפקידים החזקים ביותר שלו, ובעיקר בתמונת המאבק האחרון בינו לבין אליהו, שהוא אחד מרגעי השיא החזקים ביותר בהצגה.
שלמה בר-שביט מגלם בחיוך שובה לב, ובתבונת ההצנע-לכת, את דמותו של אחיקר, מעין רב מג שמצליח לקיים את הדיאלוג עם צור ועם ירושלים.
ועוד בלהקה המצוינת - צחי גליק, כבן הנביאים מיכיהו, אורי רביץ כסלור בן נבות, הדס קלדרון כתמנע, נערתה של איזבל ואהובתו-לשעבר של סלוא, יורם יוספברג כיהורם בן יהושפט מלך ירושלים, גיל נתנזון, שמוליק כהן, רפי אדיר ודוד דזאנאזוילי, והרקדנית סוניה ד`אורליאנס ג`וסט.
המוזיקה בתפקיד אלוהים
ובנקודה זאת, מגיע תורו של המרכיב הדומיננטי כל כך בהפקה הזאת, הלא היא המוזיקה – תשעים דקות רצופות(!!) שכתב גיל שוחט. זאת מוזיקה סימפונית-אופראית-מחולית שלא נשמעה כמותה בתיאטרון הישראלי, ואני מעז לחשוב שגם לא בתיאטרון העולמי. על תכונותיה, מרכיביה, הישגיה (או אולי חולשותיה) יכתבו ודאי מבקרי המוזיקה ומוזיקולוגים. אני יכול רק להצביע על חלקה כשחקן-על בהצגה הזאת, שלא אחת נדמה שהוא אולי אותו כל יכול שעליו ועל בשורתו הקשה או המנחמת מתחולל המאבק בשומרון, שבין צור לירושלים.
את המוזיקה העשירה של שוחט בצעה להפליא התזמורת הקאמרית הישראלית שמוקמה בעומק הבמה, מאחורי זירת המשחק, ובניצוחו של המלחין שוחט (שהחליף בהצגה שראיתי את המנצח הקבוע, סטנלי ספרבר).
אך לצד השבחים, על עושר הצלילים והרעיונות המוזיקליים, המוזיקה גם יוצרת קושיה, שלא קל להשיב עליה בהחלטיות – עוצמתה הגדולה, הסוחפת, כמעט ומצליחה לכסות על העוצמה הגדולה והסוחפת של יונה אליאן בתמונה הראשונה. בהמשך, אולי משום שהאוזן כבר התרגלה לנוכחות הזאת, האיזון נשמר טוב יותר, ובעיקר באותם קטעים שבהם המוזיקה משתתפת בדיאלוגים המילוליים, כמו בתמונת אחאב-אליהו, אחרי רצח נבות.
קושיה אחרת נוגעת להשתתפותה הפעילה על הבמה של שרון רוסטורף-זמיר, זמרת הסופרן הנהדרת שמשמיעה כמה קטעי ווקאליזות נפלאות. אינני בטוח בכך עד תום, אבל כניסותיה לבמת המשחק במהלך ההתרחשות לא שכנעו אותי בנחיצותן. לעומת זאת אני הייתי מוותר לחלוטין על הופעתו של המלאך הקטן, על אף ששר אותו נפלא בקול סופרן שמימי, הילד אלחנן אלפנבאום.
אבל כשם שהספק שליווה את לידתה של ההצגה הכריע בסופו של דבר בעדה, כך גם צריך שיקרה ביחס להמשך. כי את ההצגה הזאת של בית ליסין אסור להפסיק, ולא כדאי להחמיץ.
צבי גורן
לדף המופע
עוד על צור וירושלים
14/12/2003
:תאריך יצירה
|