הנה מוטלות גופותינו
 
בשיאה הדרמטי של יצירתם המשותפת של בני הזוג עינת גנץ, הכוריאוגרפית, ובן בוכנבכר מעצב קונספט הסאונד, הטיחו עצמם עופר עמרם ויגאל פורמן בזה אחר זה על רצפת הבמה במגרש החניה של תאטרון תמונע, ונותרו שרועים כמתים. נעמה שנדר קוננה על גופת כל אחד מהם.
 
ואז, בעודה מקוננת על האחד, קם האחר, יצא חרישית מהבמה כדי לשוב אליה מכיוון אחר, ושב והטיח עצמו ארצה, ושב וזכה בקינתה של שנדר. פעם ועוד פעם ועוד פעם, וחוזר חלילה עד שבעיני רוחי ראיתי את הבמה מכוסה גוויות ושנדר, כרחל אמנו מבכה, ממאמנת להינחם.
 
הקולות שברקע (כולל אלה שנשמעו מהרחוב), היללה, עטפו את היצירה הזאת במעטפת רעיונית, גם אם לא אליה כיוונו היוצרים. אבל זהו גורלן של יצירות בימתיות משמעותיות, ובמיוחד בתחום הנוגע במחול ובסאונד. האסוציאציות של הצופה קובעות לא אחת את מה שקורה על הבמה.
 
את האסוציאציה הזאת שלי, בדרך האיפכא מסתברא, חיזקה התמונה הבאה, שבה שנדר, ערומה ממתקני הסאונד שחוברו לגופה עד אז, נטלה בידה מיקרופון ושרה בפשטות תמימה שיר רומנטי, וצמד הגברים, בבגדי המאצ'ו המרשימים שעיצבה ענבל ליבליך, ניצבו ברקע וליוו אותה בתנועה נוסח רקדני הליווי לזמרי האירוויזיון. פולחן בפולחן נוגע. ישראל לנצח. 
 

"קול-נוע" (תמונת יח"צ)

עד לאותה תמונה דרמטית, בתוך תאורה מרשימה של עומר שיזף, נבנתה מערכת יחסים של שני גברים (חוזר ומג'נון) ואישה (חלילה), כשהם משמשים רכיבים של מערכת סאונד אלחוטית - שני רמקולים ומיקרופון המולבשים עליהם כפריטי לבוש. באמצעות המערכת הזאת נוצרים הצלילים הרבים, כולל אלה של הנשימות, של המפגשים  הפיזיים, זחילות ושל כל תנועה ותזוזה.
 
הסאון והרעם
 
זה היה המנוע הקולי של משולש האהבה בין שלוש הדמויות, שבעיני יוצריו הוא "אלגוריה למציאות שבה יש מושא תשוקה, רצון להשיגו ומניע מדרבן – אידיאולוגיה. התשוקה שולטת בחושק, שמוכן לעבור תלאות במטרה להשיג את מבוקשו. אולם, כאשר ישיגו, תמות התשוקה ולאידיאולוגיה כבר לא יהיה ערך".

קטעי היצירה הראשונים, מכניסתה של נעמה שנדר לבמה, צוחקת עד אין קץ, ומיד אחריה כניסתם של עופר עמרם הנושא על גבו את יגאל פורמן, בנויים כדואטים ושלישייה, בתמונות שיש בהן הרמזים למציאות הישראלית, לסאון ולרעם המלווים אותה. 
 
אלה נוצרים באמצעות מערכת הסאונד – מיקרופונים ורמקולים המוצמדים לזרועות, לחזה, לירך – ויוצרים שרשרת דימויים קוליים, הנתונים לפיקוח, עיצוב חי ושליטה על ידי בן בוכנבכר, היושב בצד הבמה עם המערכת הגדולה שבנה, ופורט עליה ככלי נגינה עוגבי. 
 

"קול-נוע" (תמונת יח"צ)

היצירה המיוחדת הזאת של גנץ ובוכנבכר הועלתה לראשונה בשנה שעברה במסגרת הזירה הבינתחומית בירושלים, ואני מקווה כי העלאתה המאוחרת בתמונע מבשרת על שובה ללוח האירועים. ובשובה – לכו לראותה.
 
מוניר – אין לו ארץ אחרת
 
בהמשך ליצירה הזאת העלה יובל גולדשטיין את יצירת הסולו שלו "מוניר" שהועלתה לראשונה בפסטיבל אינטימדאנס 2011. זו יצירה משעשעת לכאורה, שמבעד להומור והסטירה המובהקים שלה, מאירה התבוננות מושחזת, לכאורה פלסטינית, בחיינו כאן בזמן האחרון – ובלי חשבון.
 
זוהי יצירה פוליטית במופגן, כפי שמתברר מיד אחרי שגולדשטיין מסיים את קטע התנועה של יצירתו, הכולל צעדה ארוכה וכריעה חוזרת ונשנית לצלילי קולה של קורין אלאל השרה "אין לי ארץ אחרת". כשהוא מתאושש מהתנועה הוא מתחיל לדבר על ביבי נתניהו, ומיד מתנצל, כאילו זה לא הטקסט שעליו לומר.
 
תחת זאת הוא שולף מכיסו דף נייר וקורא את הכתוב בו בהתלהבות המתחלפת בהפתעה שזה מה שעליו לומר, ובתדהמה ממה שנאמר. קצב הקריאה גובר, מילה נדבקת ברעותה, משפט חודר לבא אחריו ונוצר התוהו של כאן ועכשיו על פני הארץ, זו שאין אחרת.
 
סיום מצוין לערב שהכל בו אומר יצירה עכשווית, אקטואלית, ואפילו נושכת.