קומדיה בת זמננו ומקומנו
 
אין לי ספק שבמבט מלמעלה חנוך לוין מתמוגג משובו של מחזהו המוקדם והמושלם “אורזי מזוודות”, שנכתב ב-1975, אך עלה על בימת הקאמרי רק כעבור שמונה שנים בבימויו של מייקל אלפרדס. 28 שנים שחלפו לא הקהו אף כשמץ מחודו ומייחודו של המחזה הזה, כפי שמוכיחה ההצגה החדשה בקאמרי בבימויו של אודי בן משה.
 
חלק ניכר מהנאתו שם למעלה – ושלנו כאן למטה – שהמחזה שלו מגיע אל בימת הקאמרי בלוויית שתיים שהיו גם אז – מעצבת התפאורה רות דר והשחקנית אסתי קוסביצקי. תוספת שמחה ודאי נגרמה לו מכך שלרשימת מאות השחקנים שכבר הופיעו במחזותיו  נוספו בהצגה הזאת שמות חדשים ובראשם חנה מרון ואוהד שחר. מפליא איך קרה שעד הנה לא נקראו להשתתף בהצגות הרבות שהקאמרי העלה בזו אחר זו.
 
חנוך לוין תיאר את המחזה שלו במלים מדויקות מאוד: “קומדיה אוורירית, בת זמננו ומקומנו, המכילה שש משפחות, חמישה אוהבים, שלוש רווקות, תשעה נפטרים, שמונה הלוויות, ארבע אלמנות, אחת עשרה מזוודות, תינוק, אמריקאית, הומוסקסואל, זונה, מגמגם וגיבן – כולם מאוד לא מאושרים".
 
בהמשך מוגשים בתכנייה שערכה רבקה משולח לטובת באי ההצגה ציטוטים נרחבים וייצוגיים מהמחזה, סיפור-עדות מרתק של רות דר על עיצוב תפאורה בהצגה שחנוך לוין ביים, מאמר מרחיב דעת של פרופ' נורית יערי,  ועשרות תמונות למזכרת שצילם גדי דגון.
 
כל אלה מדגישים עד כמה צדק לוין בביטוי "בת זמננו ומקומנו". יש במחזה הרבה מאוד מחאה, אבל גם קצת תקווה שאולי משהו ישתנה ויהיה אחר ממה שהרגילו אותנו לקבל כעובדת חיים נצחית. אפילו נאומי ההספד על המתים כבר מסתכלים קדימה: “אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה בין ההלוויות".

"אורזי מזוודות" (צילום: יוסי צבקר)

מעבר לכך, המחזה הצ'כובי הזה נדיר בהיקפו לאותה עת באשר הוא מרחיב את יריעת החברה שלוין מתאר בחרט אמן ממשפחה אחת לשש, שכונה, רחוב, מרפסת מול מרפסת. וזה סוד התפאורה המיוחדת של רות דר, המבוססת על הגרסה שעיצבה להצגה המקורית: מעקה לבן בתוך חלל הבמה הגדול של אולם יוסף מילוא, שרק התאורה הפלסטית של אבי יונה בואנו (במבי) ממלאת את הריק הגדול שלה.
 
תאטרון שכדאי לראותו
 
אודי בן משה ביים את "אורזי מזוודות" כספר שירה שכל תמונה בו היא פיוט אנושי, מצחיק גם ברגעיו הנוגים. בעליצות רבה הוא נכנס לנעליו הגדולות של לוין ובסיוע הנאמן של המוזיקה המעודנת של קרן פלס יצר עם 20 השחקניות והשחקנים שלו תאטרון שכדאי היה לחכות לו ומומלץ מאוד לראותו.
 
ההצגה נפתחת כשכל השחקנים, בתלבושות המגוונות שעיצבה להם עפרה קונפינו, ניצבים בשורה ישרה וארוכה מול הקהל, ממש כשם שיתייצבו בסופה של ההצגה כדי לקבל את תשואות התודה. משם ואילך הם מתחילים להתגלגל על העגלה שלוין, בן משה ודר בנו עבורם, תמונה אחר תמונה.

"אורזי מזוודות" (צילום: גדי דגון)

עזרא דגן כשבתאי שוסטר, הראשון שנופח את נשמתו ודווקא על מזבח העצירות, רוזינה קמבוס הבלתי נלאית כאשתו-אלמנתו ביאנקה ואם בנותיו, תמר קינן החיננית כנינה, שממהרת לברוח עם חתנה, ואודליה מורה-מטלון כבלה המרירה שמאבדת חתנים לפני שהיא מוצאת אותם, וזה כולל את אבי גרייניק הנהדר כזיגי שנגאל מגמגומו בחיקו של אלפונס ההומו שמגלם אבי טרמין, המרשים גם בתפקיד צבי, בעלה המת של הניה, שרבקה מיכאלי מעצבת להפליא כאם הגדולה של אלחנן, הלא הוא דרור קרן היחיד והמיוחד.
 
גילת אנקורי מדויקת כלולה, אשתו הקלפטע למופת של מוניה, הבן המסור נוסח אוהד שחר החפץ להשליך את אמו השותקת, בובה, הלא היא חנה מרון שעיניה, פניה וחיוכה הם מפניני ההצגה הזאת. אסתי קוסביצקי גילמה לפני 28 שנים את בלה ועתה היא צילה המעשית, רעייתו של ברונו א-לה עזרא דגן, ואמו המסורה של אודי רוטשילד כאמציה החוזר לארץ כדי ליפול פעם אחר פעם ללא רוח חיים.
 
מוטי כץ כאלברטו פינקוס ממלא תוכן את המשפט היחיד שהוא יודע להגיד כמספיד הרשמי, ויודע גם יודע לחזר אחרי כל אלמנה חדשה, אך בבוא מועדו, יורש אותו מוטקה-מספיד-עליון במשחקו הלוהט של יואב לוי, שיחד עם אנדראה שוורץ כאשתו הדווקנית ציפורה, והתינוק שלהם, מייצגים את התקווה האפשרית לעתיד  שנראה בלתי אפשרי, ולו רק מנקודת מבטו של האח הגיבן אבנר במשחק מרגש של שלומי אברהם.
 
אלה וכמובן גם שירי גדני רעננה ומפתה כזונה, זו ששווִיצֶרִיָה כן מחכה לה, תפקיד שכבר גילמה לפני כעשור שנים בסטודיו של ניסן נתיב, ורובי מוסקוביץ' המוטורי להפליא כאלישע החתן, וגם אילנה באוור כתיירת מזדמנת.
 
והרי כבר אמרתי – משחקם המצוין של כל העשרים, בבימויו הפיוטי של אודי בן משה מזמינים את הקהל לשוב ולחוות את אחד ההישגים החשובים בקריירה הגדולה של חנוך לוין כמחזאי ומשורר.