משפחה שכזו
לראות את שרה פון שוורצה בתפקיד אם משפחה יוצאת מרוקו זו הזדמנות שספק אם היא עצמה חלמה עליה אי פעם. למרבה המזל היא לא ניסתה להיות "מרוקאית" אלא השקיעה את מיטב כשרונה כדי לעצב דמות אמינה של אישה שנלקחת בגיל 17 מעם עתידה המשכיל להיות כלואה, כהגדרתה, בביתו של בעלה, שאולי אוהב אותה אך, שוב כעדותה, אינו מכבד אותה כאדם.
יחד אתה מתי סרי לוי במאמץ ניכר לתת דימוי אנושי לתפקיד אבי המשפחה, קולני מעל ומעבר למידה סבירה, דיקטטור כהגדרת בתו הצעירה, ונתון במצוקה כלכלית המאיימת ליטול ממנו את שארית כבודו ופרנסתו, ומוכן לסכן את בריאות הציבור בעסקת פריימריז עם חברו, שר בממשלה.
לצדם דרור דהן כבנם המאמין שתם עידן הצדק החברתי והגיעה השעה הירוקה, ומגלה סימנים מדאיגים של תורשה אלימה מאביו, כפי שמעידה שותפתו למאבק נגד המפעל המקומי המזהם את מי השתייה וארוסתו, בגילומה הגאה של גילי בן-גיאת, המהרהרת אם אמנם כדאי לה להסתכן בנישואין המתוכננים עמו.
ליז רביאן, חמה ונעימת סבר היא האחות הלסבית, המסורה למשפחה ומתכוונת לבשר סוף סוף לאביה על העדפתה המינית על כוונתה להקים תא משפחתי עם בת זוגה. הדס מורנו התוססת היא האחות הצעירה, סקסית במופגן ובמוצהר לכל הגולשים ברשתות האינטרנט.
ומלמעלה, על הגג בדרך כלל, משוטט עמנואל חיון, כרוח סבא המת שנשאר במרוקו בגלל עוורונו, והוא שר פיוטים עם מוזיקה פרי עטו של אורי וידיסלבסקי, ונותן לבנו כמה עצות.
הם טובים כולם, והבמאי כפיר אזולאי ביים אותם ביד בטוחה וטובה בתוך התפאורה רחבת הידיים שעיצב ערן עצמון, עם התאורה העניינית של עדי שמרוני, ובתלבושות הטובות שעיצבה אולה שבצ'וב.
"מימונה" (צילום: דניאל קמינסקי)
תפסת מרובה לא תפסת
ומה עם המחזה של חנה אזולאי-הספרי? המילה הכי טובה שאני יכול לגייס לטובתו הוא שבמקום להגיד "ממשלה" או "מפלגה" חסרי זהות , מדברים כאן במפורש על הליכוד, ולמעשה מאשימים את המפלגה הזאת בגניבת דעתם של תומכיה בני עדות המזרח, למרות שאחד משריה הבכירים נושא את השם בוזגלו.
מעבר לזה חנה אזולאי-הספרי שאלה רעיונות מאיבסן ("אויב העם", ואפילו קצת "בית בובות") וקצת מ"כנר על הגג" או "המלט" כדי ליצור "דרמה קומית משפחתית צבעונית" כהגדרת אתר בית ליסין, שבמהלכה נערמים זה על זה נושאים גדולים, כמו כבוד אב ואם, יחסי בעל ואישה, אלימות, העדפה מינית, מפעל מזהם, מצוקה כלכלית והון-שלטון.
ומעניין – זה בכלל לא מצחיק, בעיקר משום העדרו המופגן של חוש הומור, וזה גם לא ממש דרמטי, בעיקר משום שהכל צפוי ומודבק, כולל גורלה של הקערה האחרונה ששרדה ממרוקו, ודקה אחרי שהיא מונחת על השולחן מגיע תורה להתרסק.
כל זה במהלך עלילה מופרכת למדי המתרחשת במהלכו של יום אחד שבסיומו אמורה להתקיים חגיגת מימונה על גג הבית, שבמהלכה מתכנן האב לעשות עיסקה פוליטית-כלכלית עם חברו הוותיק, השר בוזגלו, על חשבון בריאות הציבור.
"מימונה" (צילום: דניאל קמינסקי)
במהלך היום הזה אנו לומדים שאמה של הכלה המיועדת, שעבדה במפעל האחרון שעדיין עובד בעיירה, מתה מסרטן, ככל הנראה כתוצאה מהחומרים הרעילים של המפעל. כאבים לא מוסברים של אם המשפחה, מרים, מעוררים חשש (בעיקר של הקהל) שמדובר בסימנים לסרטן.
עיוור למצוקת אשתו, שמח בחידוש הקשר עם חברו, שהורחק מביתו במצוות אשתו
האב הגדול חושף את מלתעותיו כלפיה וכלפי בנו ושתי הבנות ואינו מהסס לכנות כל אחת מהן "זונה".
אלימותו גוברת במיוחד אחרי הבשורה הדרמטית של הבת חופית על מה שהוא מכנה "זה" (הביטוי המעורר צחוק חוזר ונשנה) כלומר, על העדפתה המינית. טיפולה של אזולאי-הספרי בנושא מתחנחן ואופנתי.
גם הניתוק בין דור לכלתו מערער את שלוותו. ובעיקר עושה זאת העזר כנגדו, מרים, המתייצבת בדרך כלל לצד ילדיה, וכבר חודשיים מונעת ממנו את “גן העדן” שלה בתואנת כאביה, ויש לה גם מה לומר נגדו ונגד חברו הטוב.
כל אלה ועוד אמורים לשמש נורת אזהרה על הסכנה האורבת למעמד המשפחה בימינו הטכנולוגיים, המגדריים ושומרי כבוד הנשים. כך לפחות נטען במאמרים ובראיון המופיעים בתכנייה. המחזה לא מצליח להוכיח אפילו טענה אחת מכל אלה המועלות שם.
"מימונה" (צילום: דניאל קמינסקי)
בסיכומו של דבר, אחרי "מכולת" האותנטית, ואפילו "מנדרגולה", “בחורים טובים" ו"שם פרטי" – ה"מימונה" הזאת של בית ליסין היא אכזבה, למרות מבצעיה הטובים. המסר היחיד העובר הוא ש"תפסת מרובה לא תפסת" ככל שזה נוגע לכתיבת מחזה טוב, והתוצאה היא לפיכך אתנולוגיה מדומה ונטולת משמעות.