"קודם כל תוכן"

אני מכירה את עידית הרמן. לפני שנה השתתפתי בפסטיבל "קליפה אדומה" שהיא הייתה כמובן המנהלת האמנותית שלו. אלה היו שלושה ימים אינטנסיבים ומרגשים ולכן אני זוכרת ממנה בעיקר תמונות: אני זוכרת אותה רכונה על בד תופרת מאות פאייטים בעבודת נמלים קפדנית יוצרת זנב נחש. או סוחטת סמרטוט ריצפה להעביר ניגוב אחרון לפני כניסת קהל לא סומכת על אף אחד כשזה מגיע לשלמות. אני זוכרת אותה יושבת בחושך צופה ביצירה קצרה, מבטה מבקיע את הפירושים האנושיים השגורים, הרואים הכל מבעד לסמלי הטוב והרע. ואין הרבה שרואים כמוה פנימה וכשהיא אומרת משהו על מה שהיא רואה, ליבה תמיד עמה.

עכשיו היא המנהלת האמנותית של תחרות "גוונים במחול". תחרות הנערכת אחת לשנתיים, והיא אחת מהתחרויות המרכזיות בתחום המחול בישראל ומאירועי הדגל של מרכז סוזן דלל. הפרויקט החל את דרכו כשיתוף פעולה של "אמנות לעם" ומפעלות דיסקונט בשנת 1986 בעיר רמלה. מאוחר יותר עבר למרכז דוהל בתל אביב ועם הקמתו של מרכז סוזן דלל, לפני למעלה מ-20 שנה, אומץ הפרויקט על ידי הנהלת המרכז.
 
בין היוצרים שהחלו את דרכם המקצועית במסגרת זו היו ליאת דרור וניר בן גל, תמר בורר, ענבל פינטו, ברק מרשל, יסמין גודר, עמנואל גת, רונית זיו, שלומי ביטון, ענת דניאלי, רננה רז, נעה ורטהיים ועדי שעל, איציק גלילי, סאלי אן פרידלנד, יורם כרמי ויוסי יונגמן.
 
בין מנהלי הפרויקט לאורך השנים היו אלידע גרא, נעמי פרלוב וחנוך בן דרור והרמן היא המנהלת הרביעית של התחרות.

 
מימין: ארתור אסטמן - :פואושו" צילום: אלכסנדר שרבקוף, משמאל: לירון עוזרי - "קרוון", צילום: קובי בן שושן

למה את חושבת שהוועד המנהל של

עמותת מרכז סוזן דלל בחר דווקא בך?
 
"שאלה קשה. אני חושבת שהם חיפשו הרבה זמן, אני יודעת שהם חיפשו הרבה זמן. המון אנשים הגישו מועמדות והם לא מצאו אדם מתאים ואז עלה הרעיון שאני אנהל את זה וזה רעיון שככה התקבל בהתלהבות רבה על ידי כולם. גם כי יש לי נסיון בניהול אמנותי של פסטיבלים אני מבינה את המהות של הדבר, את הצד ההפקתי התקציבי שהוא אף פעם לא פשוט. אני חושבת שבגלל הדברים האלה וגם בגלל שהם נורא קיוו שאני אביא לגוונים משהו חדש משהו שונה".
 
הרמן, בוגרת מגמת המחול בתלמה ילין, רקדה בין השנים 1991-1989 בלהקת בת שבע ושיתפה פעולה עם כוריאוגרפים ובימאי תיאטרון מהולנד ובלגיה. ב-1997 הקימה עם דמיטרי טולפנוב את תיאטרון קליפה בתל אביב, בו היא פועלת עד היום כמנהלת אמנותית, במאית ומעצבת.

מינויה לתפקיד מהווה בשבילה מעין סגירת מעגל, משום שהיצירה "אנגל" שהציגה בתחילת דרכה במסגרת "גוונים במחול" זכתה במקום הראשון."הזכייה אז היתה בשבילנו הכל. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלנו כסף עבור יצירה שלנו והאפשרות לקחת את הכסף הזה כדי להעלות איתו עוד עבודה היה בשבילנו דבר גדול".

מהי בעצם היתה רשימת המטלות שלך כמנהלת האמנותית של גוונים?
 
"קודם כל ישבתי וחשבתי על החזון האמנותי שאני רוצה להביא לפסטיבל הזה ואני חושבת שמתוך הכרות, אני לא יכולה לומר עמוקה, את סצינת המחול החלטתי על מצע מסוים שכלל קודם כל תוכן. דרשתי תוכן ורציתי לדבר על צורה אבל לא במובן הרגיל שלה. בדרך כלל במחול יש המון צורניות דווקא רציתי לדבר על עיצוב ועל איך דברים נראים על הבמה. למה רקדן לובש תלבושת מסוימת, האם הבמה בצבע כזה או אחר. אם מחליטים להעלות איזה שהוא חפץ מה המשמעות שלו. אלו הדברים שעניינו אותי. וגם רציתי להעביר אותם תהליך לא שגרתי מבחינת התהליך האמנותי כולו".

מימין: מורן יצחקי אברג'יל - Over Me; משמאל: מיטל בלנרו- "אורורה", צילום: גולי בטרד
 
סדנה במקום אודישן
 
אני יודעת שבתהליך הבחירה של העבודות לא רצית אודישן רצית סדנה. למה בעצם?
 
"אודישן זה דבר מחריד בעיני. אני לא מאמינה בפרזנטציות ובאודישנים ומתנגדת למבחנים בתחום המחול. היו 88 משתתפים בסינון הראשון שנבנה כסדנה בת יומיים שבה כולם השתתפו, ותרמו. זה לא הרגיש להם כמו אודישן או כך לפחות אני מקווה. ניסיתי לעשות הכל שזה לא יתפס כאודישן. רציתי שהם ירגישו בנוח ושיצירתיות אמיתית תצוף. פחות בחנתי את יכולות הפרפורמנס של היוצרים ויותר את הכוח היצירתי ואת מקוריות היצירה שלהם באמצעות תרגילים. לכן גם דחיתי את הצפייה בעבודות כי רציתי קודם כל לראות מי האנשים שעומדים מולי. איזה אומץ יש להם, האם יש להם משהו להגיד כאמנים. סגנון שונה גם תנועתית בדרך שהם מציגים קטע".
 
מה לגבי אנשים שלא רוקדים בעבודות שלהם איך בחרת אותם?
 
"הביצוע היה החלק הכי פחות נחשב מבחינתי. תרגילי יצירה, תרגילים של קומפוזיציה. גם אם את לא רקדנית אני יכולה לראות באופן שבו בנית קטע תנועתי מחשבה וקו וסגנון. אפשר לראות הרבה והיו גם אנשים שהם לגמרי לא רקדנים".
 
אני זוכרת שבהתחלה כשרק קיבלת את התפקיד רצית לצמצם משמעותית את היקף המשתתפים בפרויקט, כדי להעניק ליוצרים הצעירים ליווי צמוד ולא מתפזר. מה קרה בדרך שמצאנו את עצמנו בסוף עם 16 יוצרים?
 
"אני באמת ובתמים רציתי להתמקד בשמונה יוצרים כדי להיכנס לתהליך מאוד עמוק, סופר מרוכז. וגם עכשיו, אחרי שסיימתי את התהליך עם ה- 16 אני לגמרי מבינה את הרצון הראשוני שלי להתמקד כי אני עבדתי כל כך קשה שזה בלתי יתואר.
 
"מה שקרה זה שהיה מספר מאוד גדול של אנשים שנראו לי מאוד מוכשרים וטובים ובדיעבד אני נורא שמחה שהשארתי 16 אני חושבת גם בתור בן אדם שעושה את זה בפעם הראשונה שההימור שלי אם להסתכל אחורה, עכשיו אני יודעת את זה, דווקא אלה שהייתי מוותרת עליהם בתחילת התהליך הם אלה שטרחו ועשו עבודות מפתיעות מאוד ושונות מאוד אז אני מאוד שמחה שהחלטתי בכל זאת לקחת מספר גדול יותר של יוצרים".
 
 מה את מחפשת ברקדן, בפרפורמר?
 
"ואוו. כל כך הרבה, כל כך שונה מהתפיסה הרגילה שמחפשים ברקדן. בשבילי רקדן הוא אדם שיכול בעזרת הגוף שלו לנתב ולהעביר אנרגיות שיכולות לשנות לך לגמרי את מצב הרוח. רקדן שהוא מבצע את עבודתו כהלכה הוא יכול להגיע עד לדרגה של מין שמאן מודרני. הקול האנושי אולי דומה לסוג האנרגיות שאפשר להעביר דרך הגוף. לזה הייתי שואפת, את זה אני מחפשת. להגיד לך שאני מוצאת את זה? לא תמיד".
 
 מה היה חשוב לך בתוך תהליך החניכה?
 
"קודם כל רציתי שיצאו להם עבודות מעולות" היא צוחקת. "הגישה שלי לחניכה, או לליווי אמנותי של יוצרים צעירים, מאוד שונה ממה שהיה עד כה. אני שמה דגש חזק, באופן טבעי, על משמעות ועל ויזואליה. יש המון יצירות מחול שאני רואה ולא מוצאת בהן כל משמעות מעבר לכך שהן פונות לאופנה כלשהי. בנושא הזה, אני נעזרת מהניסיון שלי בתחום התיאטרון. גם בנושא האסתטיקה צריך להיכנס. כשאני מדברת על עיצוב של עבודה, אני מדברת על שבירת כללי האסתטיקה הישנים ועל חשיבה עכשווית שמנהלת דיאלוג מעבר לתחום הצר של המחול.
 
"באופן כללי, יש הרבה מאוד תחומים שכדאי ושווה ללמוד מהם. אני מאמינה שיוצרים צעירים צריכים להיחשף לתחומי אמנות מקבילים. אני חושבת שהייתי מאוד נוקשה וליוויתי אותם בצורה מאוד צמודה. ראיתי המון המון פעמים את העבודות. אמרתי את דעתי תמיד באופן הכי כן שיכולתי ואף פעם לא חסכתי אותה מהם. לא יכולתי לנקוט בשיטה אחרת.
 
"עבדנו בצורה מאוד אישית למדנו להכיר אחד את השני מאוד טוב. יש דרך של לא להתערב, להיות לגמרי מבחוץ אבל זו לא הדרך שלי. אני מתערבת ואם אני מתערבת אז אני נותנת את כל כולי".
 
מאיפה היכולת הזו שלך להתבונן כל כך עמוק על עבודות?
 
"יותר מהכל אני חושבת שזה אינסטינקט. אני באמת יכולה לראות לאיזה סגנון היוצר שואף ולדבר איתו על זה, אני שומעת את כל הרצונות שלהם ואני מנסה להביא את הדבר הזה שהוא רוצה בצורה בהירה יותר. ברור שזה קשור לעובדה שיש לי המון נסיון בכל זאת ביימתי כבר קרוב ל-30 עבודות ועשיתי כל טעות אפשרית".   
 

 
מימין: יובל גולדשטיין - Expensive Shit, צילום: יובל גולדשטיין; משמאל: Almost Human, צילום: גדי דגון

"התחום הזה מייצר כמויות של יצירה בינונית"
 
כאחת שעזבה את התחום מה היחס שלך לסצינת המחול בארץ?
 
"אני זוכרת בתהליך הבחירה את הטענות האינסופיות של הרקדנים על העולם הזה שהם נמצאים בו עולם המחול, הסצינה המקומית. לי יש פחות זכות והטענות שלי אל המחול באות ממקום של אהבה.  

"לא סתם הלכתי ונטשתי את האמנות הזו לטובת תיאטרון פיזי. אני חושבת שבסופו של דבר גם אמנות המחול היום צועדת לכיוון הזה. הטענות הן בסיסיות אני חושבת שאופנות מגיעות למחול קצת מאוחר, אני חושבת שיש כמה יוצרים מצויינים שפועלים כאן בארץ. אני חושבת שיש פה הרבה מאוד מבצעים שרוקדים אצל אותם כוריאוגרפים נחשבים ואז כשהם יוצרים נוצרים שיכפולים פחות חזקים. לוקח הרבה מאוד זמן עד שיוצר חדש פורץ עם בשורה מקורית.
 
"התחום הזה מייצר כמויות של יצירה בינונית עם הרבה פחות העזה ממה שהייתי רוצה לראות. בא לי להזיז שם משהו חוץ מאת הגוף. אני חושבת שאותם 16 יוצרים שבחרתי הם אלה שהולכים רחוק ולכל מיני כיוונים. אנשים בקבוצה הזו מאוד העזו". 
   
את חושבת שיש דבר כזה מחול ישראלי?
 
"כן מאוד. יש סגנון ישראלי ויש סגנון של רקדן ישראלי וגם איך רקדן ישראלי נראה ואיך רקדנית ישראלית נראית. במחול ישראלי יש הרבה יותר חופש ממחול שאני רואה באירופה הרבה פעמים יש לו עיסוק בנושאים אמנותיים מעניינים.
 
"המחול שאני רואה בחו"ל הוא הרבה פעמים נורא אסתטי. יש פה נסיון לפחות לעסוק בנושאים מעניינים וליצור משמעות ויש סוג, לטוב ולרע, סוג הרקדן שמאלתר מדהים אבל אין לו טכניקה בכלל. אני רואה המון רקדני מודרני שבתכלס הם לא יכולים ממש לבצע תנועות של מישהו אחר. ועדיין הם מצליחים בתחום כי יש להם סוג של קסם.
 
"יש פה גם יותר קבלה של גוף אחר, זה לא רק גופות גבעוליים ששוקלים 40 ק"ג שאת רואה באירופה באלפים. יש פה גוף יותר ים תיכוני וזה נותן לוק אחר וסגנון אחר ואפשרויות אחרות להבעה על הבמה".

"ליווי צמוד מדי רע במידה שווה לליווי רופף"

אני בטוחה שהיו כאלה שחששו שהבחירה בך תקדם את הלא ריקוד. האם בין העבודות יש כאלה שנבחרו כהצהרה פוליטית שבאה לדרוש מהקהל לקבל פוליטיקת גוף שונה בתכלית?
 
"אני חושבת שבתוך העבודות שנבחרו יש כאלה שהן לא מחול. הן לא היו כאלה מלכתחילה ואני לא דחפתי את היוצרים ללכת לכיוון הזה אבל בסופו של דבר יש כמה שהלכו לכיוון שקשה לי לקרוא לו מחול. זה סגנון שהרבה יותר קרוב לפרפורמנס או למיצג או לתיאטרון חזותי.
 
"יחד עם זאת אני לאורך כל הדרך אמרתי להם שיהיו מודעים לזה שבסופו של דבר הם ישפטו על ידי שופטים שבאו לראות מחול. אני מאוד ניסיתי לשים אותם במציאות, ניסיתי להיות שומרת סף ובהחלט לא עודדתי אותם ליצור יצירות שהן לא מחול. זה היה תהליך טבעי שקרה להם ושייך אליהם ההליכה הזו לסגנונות שהם יותר רחוקים ממחול.
 
"גם אני יצאתי מעולם המחול ויצאתי עם הרבה כעס וחבל לי שאותם אנשים יעברו את זה, והם יעברו את זה כי מה שהם עושים זה באמת לא מחול. אבל מדובר במתי מעט".
 
כמה את מרגישה שאת באמת נותנת להם חופש בתוך התהליך?
 
"ליווי צמוד מדי רע במידה שווה לליווי רופף. התנסיתי גם בהנחייה חונקת וגם בהיפך הגמור, ואני חושבת שמצאתי את הנוסחה המתאימה. אני מאוד רציתי להשאיר אותם בחודש האחרון לבד עם העבודות שלהם אבל הם מתקשרים ללא הרף כמו ילדים שרוצים, רוצים, רוצים מתחננים. ואני דוחה אותם בכל מיני תירוצים אבל יש עבודות שנאלצתי לראות שוב היום. במובן מסוים אני מאוד מבינה אותם. יוצרים שיוצרים בפעם הראשונה והחששות העצומות שלהם רק מבקשות שאני אהיה שם ואשב ואגיד להם שיהיה בסדר והכל טוב וזה בערך כל מה שאמרתי היום לא מעבר לזה".
 
נשמע שאת מתרככת צריך לדאוג?
 
"אם נשפוט לפי הדברים האחרונים שאמרתי להם אז לא. הצפייה האחרונה היתה מאוד קשה לרוב האנשים". 
   
את יכולה לדעת בוודאות מי החמישה שיפרצו?
 
"אני לא אגיד לך מי אבל גם המפיקה שיושבת ורואה יכולה להגיד לך מי. כל אחד רואה מה תופס ומה חזק. ויש הרבה עבודות טובות מאוד".
 
בחרת לחלק את היצירות לחמישה ערבים לפי נושא וסגנון. למה בעצם?
 
"התכנית הראשונה מאוד מחולית; בשנייה יש יצירות שמבוססות על מחקר תנועתי של אימפרוביזציה; השלישית מאוד עתידנית, גם בסגנון הוויזואלי ולא רק מבחינת האמירה, שלוש אמניות שאם הייתה לי אפשרות הייתי מעלה את העבודות שלהן בגלריה לבנה; הרביעית עוסקת כולה ביצרים, התמכרויות, מין ופולחן; והערב האחרון כולל שלושה פרפורמרים בעלי איכות הופעה מאוד שונה או יכולות פיזיות מאוד רדיקליות.
 
"האמנתי שדרך החלוקה הנושאית סגנונית נוכל להגיע ליותר קהל. אם את קהל שחובב דברים שהם יותר חזותיים אז תמשכי לערב מסיים ואם את חובבת מחול שהוא לגמרי נקי ואולד סקול של כוריאוגרפיה אז תמשכי לערב אחר. 

"בעצם הבנתי שהיוצרים עדיין לא מוכרים בשמותיהם ומאוד קיוויתי שהחלוקה הנושאית הזאת תמשוך אנשים. אני יודעת מעצמי שכשאני מחליטה סופסוף לצאת אני מאוד בררנית וחשוב לי לראות דברים שאני אוהבת ואני חושבת שהרבה אנשים הם כמוני בררנים וקמצנים בביקורים שלהם בארועים תרבותיים ואני נורא מקווה שאחד מהנושאים ימצא את הדרך לליבם. או לפחות אחד".   

 
מימין: יוני סוטחי - "בן", צילום: גדי דגון;  משמאל: שרון וייסווסר, צילום: ארלה
 
"בכל היצירות שלי אני יכולה למצוא לך טעויות"
 
יש תחושה של מיסוך בכל מה שנוגע לאישיותך האמיתית. כלפי חוץ את נתפסת כקשוחה ומאוד לא נגישה ולפחות אני למדתי שזה לא באמת ככה. האם את מרגישה את הפער הזה בין מי שאת באמת לבין האופן שבו מתבוננים עליך מבחוץ?
 
"אני לא קשובה לאיך תופסים אותי או איך רואים אותי זה לא כל כך חשוב לי. אני עובדת בקליפה מבוקר עד לילה ואני ספונה בסטודיו ואני עולה על האופניים וחוזרת הביתה. אני גם בן אדם נורא לא חברתי אז קשה לי לקלוט מה חושבים. זה ישמע יהיר להגיד שלא אכפת לי לא יוצא לי לתת לזה זמן. בין כל המשימות את חושבת שיש לי זמן לצאת ולשמוע מה מישהו חושב עלי. מספיק לי הביקורת העצמית שלי שעובדת במין טירטור אינסופי אני לא צריכה לשמוע עוד.
 
מאיפה הכוח הזה להיות כל הזמן טוטלית?
 
"אני לא יודעת על מה את מדברת, אני דווקא מרגישה שאני כל הזמן בבית ולא עושה כלום. אבל ברצינות אני חושבת שנורא קשה לי בלי זה, זה כמו כל אותם מכורים".
 
מכורים למה?
 
"אני מכורה לרגע הזה שהרעיון נולד בו לא רק אצלי גם אצל אמנים אחרים. יש אמנים שחשבתי שזהו אבדה להם הדרך ופתאום יש איזו פרזנטציה מטורפת והכל חוזר. הריגוש הזה של לידת הרעיון הוא רגע מאוד אנרגטי ושווה הכל".
 
ב"תיאטרון קליפה" את בתפקיד המנהלת האמנותית, לרוב מביימת את המופעים, אחראית על יצירת התלבושות כמה חשוב לך גם להיות על הבמה?
 
"חשוב לי מאוד. להיות על הבמה זה חלק. חלק שאני יכולה גם להניח בצד ולחזור אליו, אני יכולה גם לעשות הפסקות בחלק הזה ואני עושה וגם עשיתי. אבל לא בכלל לא כי זה בירור עצמי מאוד מאוד כן ועמוק. את לא יכולה לשקר שם את בדיוק מבינה מה המצב שלך כשאת על הבמה כי את חייבת להיות במצב של נתינה וכדי להיות במצב הזה צריך להיות מאוד פתוחים.
 
"מבחינתי רק התנועה הכנה של הרגע היא הדבר שלשמו אנשים באים לראות מופע חי. אני כפרפורמרית משמשת ככלי. הצופים הם המתרפאים לא אנחנו היוצרים. זה גם גורם למחשבות צנועות יותר דווקא במקום שאתה כוכב. אם את מבינה באמת מה זו האמנות הזו של לעמוד על הבמה את מבינה שאת פשוט נותנת שירות".
 
קודם דיברת על זה שעשית המון טעויות בעבודות שלך על אילו טעויות את מדברת?
 
"את יודעת טעויות שכל אמן עושה. טעויות של עירוב סגנונות, טעויות של חוסר בהירות, של
התאהבות ברעיון של עצמך עד יצירת עירפול. טעויות של ניהול זמן לא נכון כשאת חושבת שתספיקי להיות מוכנה עם היצירה ואת לא. כאלה טעויות".
 
אין אפילו אחת בלי טעויות?
 
 "לא מה פתאום" היא מתעקשת "בכל היצירות אני יכולה למצוא לך טעויות".
 
אני אגיד את זה בלחש. עוד חודש תהיי בת ארבעים את כבר יודעת מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
 
"קודם כל אנחנו עובדים עכשיו בקליפה מאוד קשה על השיווק של העבודות שלנו בחו"ל. וגם אני מאוד חולמת ומקווה שנמצא מקום חדש ל'קליפה' המקום כבר צר עלינו. אבל מה אני רוצה? אני רוצה ליצור בתנאים טובים אופטימליים. לא כל הזמן, כדי לא להתרגל, אבל מדי פעם".
 
ואם יציעו לך בעוד שנתיים להיות שוב המנהלת האמנותית של 'גוונים במחול' תסכימי? 
 
"קודם כל אני צריכה עוד להוכיח את עצמי כמנהלת האמנותית של הפסטיבל הזה ואז נראה מה יהיה. אינסטנקטיבית אני אומרת לך כן בטח שאני רוצה לעשות את זה שוב. אבל אני באמת רוצה קודם לראות מה יצא כי זו היתה דרך ארוכה ולא פשוטה בכלל.
 
"אני מאוד מתרגשת לקראת מה שיקרה. התחרות הזאת היא התינוק שלי למרות שהעבודות הם לא שלי. זה גם בגלל היוצרים, בגלל ההתרגשות שלהם והפחדים שלהם שמחזירים אותי אחורה. זה מדהים בעיני". 
  
  
פסטיבל "גוונים במחול 2011" ייערך בין התאריכים 10-7 בספטמבר 2011  במרכז סוזן דלל בתל-אביב. טל' להזמנת כרטיסים: 03-5105656.