זכיות מוצדקות

התחרות הדו-שנתית "גוונים במחול" הסתיימה אמש בהכרזה על שני זוכים שיצירותיהם הצטיינו במכלול הועלה בסוף השבוע במרכז המחול סוזן דלל.

לי מאיר זכתה עבור יצירתה "תרגום בגוף הסרט", סולו שהועלה בביצועה במסגרת מקבץ ב' שכותרתו "לחלום בגדול".

יוני סוטחי זכה בפרס עבור יצירתו "בן" שאותה רקד יחד עם טל ארן, נטליה ויק ותמר סון במסגרת מקבץ ד' שכותרתו "הפרי האסור". חבר השופטים החליט לחלק את הפרס לשניים ולהעניק  לכל אחד מהזוכים  12,500 ₪. בחבר השופטים ישבו רנה שינפלד, נאוה צוקרמן, הדס מאור, גדי דגון ועידו תדמור.
 
לשמחתי אני מסכים עם ההחלטה בכל לבי והערכתי. השופטים קבעו כי יצירתו של יוני סוטחי "הביאה אל הבמה סיטואציה בימתית ואסטטית. ייחוד התנועה והזרימה שלה בשילוב עם האביזרים הבימתיים והחשיפה הטוטלית העצימו את החוויה לשילוב מוקפד של מחול ותיאטרון משובח". 
 
מעבר לכך ניתן לומר כי סוטחי, גם בביצועו האישי, הצליח לגעת במרקם אנושי מורכב, ויצר דמות החוזרת אל עולמה הישן אחרי שרחקה ממנו הרבה מעבר לנקודת האל-חזור. כניסתו המחודשת לביתו, שבמקום חיים הוא מוצא בו בובות-רוחות, היא מלאכת מחשבת של מבע אינטרוספקטיבי, כזה שחווים אולי כשמתעוררים מתרדמת, או כשמתפכחים מהתמכרות, ומגלים שהעולם אינו זה שהיה. 
  

  
 
על יצירתה של לי מאיר "תרגום הגוף הסרט" נקבע בהחלטת השופטים כי זו "יצירה מהודקת ששומרת על מתח מתחילתה ועד סופה בתוך המרחב שבין השפה התנועתית למשחקי השפה הלשונית והתודעתית".

ואכן הסולו של לי מאיר היה מדויק מאוד, קצבי, ומרתק בתנועה העיקרית של זרועותיה, ובהמשך של רגליה. השיח שנוצר בין התנועה למלל  היטיב לבטא את הרעיון של היצירה, מעל מעבר למחוות עצמן. 

ראוי לברך על המכלול

בהענקת הפרסים הגיעה לשיאה ולסיכומה תחרות "גוונים במחול 2011" שבמהלכה העלו 16 יוצרים את פרי רעיונותיהם ועמלם. לצד הפרסים לזוכים בתחרות, מטרתו החשובה והעיקרית של המפעל הזה, היא לפתוח בפני היוצרים הצעירים דלתות ונתיב אל הקהל הצמא לאיכות ולחידושים. הם נבחרו מבין עשרות מועמדים, והשתתפו בסדרת סדנאות יצירה בראשותה של עידית הרמן, המנהלת האמנותית של התחרות.
 
הרמן עצמה זכתה בפרס התחרות הזאת ב-1997, ומשם נסק תאטרון "קליפה" שאותו ייסדה  יחד עם דמיטרי טולפנוב, ומהר מאוד הפך להיות גוף יוצר מרכזי במגוון תחומים של מחול-תאטרון.
 
הבחירה בה נראית טבעית ומתאימה למגמת התחרות, שזו הפעם ה-16 שהיא מתקיימת, מאז ראשיתה ברמלה ב-1984 ואח"כ בבית דוהל בשכונת התקווה, ומאז הקמתו של מרכז סוזן דלל הפכה להיות אחד המפעלים היצירתיים הפוריים ביותר שם.
 
ואמנם ראוי לברך על המכלול ועל השאפתנות של כל היוצרים, ועל תרומתם האיכותית של המבצעים שהתגייסו ליצירותיהם: מעצבי במה ותלבושות, מעצבי תאורה ומוזיקאים, הארגון וההפקה של המרכז, ובעיקר  עשרות רקדנים ורקדניות נלהבים.
 
מעבר לזה, יהיה זה מופרך אם אנסה להעריך ברשימה הזאת כל אחת מ-16 היצירות שנאגדו בחמישה מקבצים עם ניסיון לתת לכל אחד מהם זהות-גג רעיונית, לפי הנושא והסגנון. זאת בהתאם להצהרתה של עידית הרמן כי "בליווי האמנותי הושם דגש רב על תוכן ומשמעות לצד שפת התנועה, החזות והעיצוב".

מנסיוני אני יודע שביקורת טובה איננה נשכרת מהצורך לצמצם ולתמצת אותה ל-100-60 מילים, קל וחומר התבוננות ביקורתית. גם הסתפקות בכמה ביקורות "טובות" תחטיא את המטרה, ולו בכך שה"בינוניות" או אף פחות מזה, ייעלמו כלא היו ואין עלבון גדול מזה. עם זאת ברור כי לא כל היצירות עומדות ובאותה רמה במבחן וגם כי בחירת השופטים לוותה בהתחבטות והתלבטות. 
 
מה גם שבניגוד לתבונה הקבוצתית של השופטים היה עלי להסתפק בתגובתי האישית כדי  לאתר את הנבחרים "שלי" מתוך חוויית המכלול שצפיתי בו במרוכז בשני לילות ארוכים. זהו מאמץ ברור, ואני מעיד על עצמי כי תגובותיי ליצירות הראשונות בכל ערב היו רעננות יותר מאלה שבהמשכו. 
 
גם ידוע לי מהערות ששמעתי בסיום כל אחד מהמקבצים כי אין אפילו יצירה אחת שלא היו לה קהלים אוהדים ואפילו נלהבים. זה הדבר המעודד ביותר במפעל כמו זה – העובדה ש"כל צופה יוכל למצוא גוון מחול לטעמו", כפי שכתבה הרמן בתכניה.
 
לפיכך אסכם כי את כל היצירות, המעולות ביותר והחלשות יותר אשמח לשוב ולראות ואו אז לכתוב עליהן ביקורת. ואני מצפה ומייחל להעלאתן שוב – כולן או מקצתן – בשבועות או בחודשים הבאים. זה גם יהיה מבחן חשוב להתקבלותן.
 
על מארגני "גוונים במחול", ועל התומכים במפעל הזה, לדאוג שזה יקרה. לסייע לכל יצירה ויוצריה לשוב אל הבמה – אם במרכז סוזן דלל, במסגרת "קליפה" או בתמונע. היעלמותן מתמונת המחול תהיה תעודת עניות ליזמים, מארגנים והאחראים למעשה האמנותי.