רגעים מפעימים ודרמטיים

תכנית הקונצרט הראשון למנויים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומנהלה המוזיקלי מאסטרו דן אטינגר היא הכרזה שאפתנית של איכות. זו הובטחה בעצם בחירת שלוש יצירותיו של לודוויג ואן בטהובן -הפתיחה "אגמונט", האריה הגדולה של ליאונורה מ"פידליו" והסימפוניה התשיעית.
 
שלוש יצירות שמתוכן עולות הגאונות המוזיקלית, המהפכנות, ורוח האדם, חרותו ואושרו. שלוש יצירות שנבחרו הרבה לפני שמישהו חשב על גל מחאה חברתית בארץ, ומועד ביצוען נקבע בהתאמה ללוח הזמנים העמוס של אטינגר, הנע כמנהל מוזיקלי ומנצח ראשי בין תזמורת ראשון לציון, הפילהרמונית של טוקיו ובית האופרה של מנהיים.
 
כך גם ארע שהקונצרט אמש במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב התקיים במקביל עצרות הזיכרון במלאות עשור לפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק ה-11 בספטמבר 2001. לפני השמעת הסימפוניה התשיעית הקדישו אותה המנצח והמבצעים לזכר אלפי הקרבנות, כשאטינגר מצטט את קריאתו של שילר לשים קץ לרוע.
 
מה שהתרחש אחר כך מרגע שהסימפוניה הזאת החלה את מסעה אל ה"אודה לשמחה" מאת פרידריך שילר היה חוויה מרגשת של ביצוע לוהט, דרמטי, מנחם ומלהיב, בהתאמה מלאה לכל אחד מהפרטים שבהם יצר בטהובן אנדרטה מוזיקלית, אולי אוטופית, לרוח החרות האנושית הקרובה כל כך ללבו, ולא אחת אף רחקה מהישג ידה של החברה בת זמנו.
 
מאסטרו אטינגר שלט בתזמורת, במקהלת האופרה הישראלית, ובמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ומחול, ירושלים, והנחה את הנגנים וארבעת הזמרים האורחים בביצוע שלא אחת הפתיע אותי כגילוי של משהו שעדיין לא חוויתי לשמע היצירה. המקהלות היו צלולות, וכך גם הסולנים – זמרת הסופרן סילבי ואלר, זמרת המצו בבת מרום, הטנור ייג'ה שיי והבריטון בועז דניאל.

נגני כלי הנשיפה וכלי ההקשה היו במיטבם והפליאו במיוחד בקטעי סולו או בדיאלוגים הרבים ביניהם, והצטרפו אל נגני כלי המיתר ברגעים מפעימים, דרמטיים או רכים, כמנחמים ומלטפים, מדויקים מאוד, בכל גווניהם המשתנים, ובהיענות המוחלטת למנצח, בכל כניסה ובכל יציאה.
 
לא אחת עלתה בי במהלך הסימפוניה הזאת – ובעיקר בפרקים הראשון והרביעי - תחושה רעידת אדמה גדולה שנוצרה מבעד למצלול החגיגי רב השכבות. המצלול המיוחד הזה גם אפיין את ביצועה של הפתיחה ל"אגמונט", שבטהובן כתב עבור הצגת מחזהו של גתה, המוקיע את הרודנות ומהלל את המאבק לחירות.
 
זו היא כמובן גם הרוח המאפיינת את "פידליו", האופרה היחידה שבטהובן כתב, ואת האריה הגדולה של ליאונורה מהמערכה הראשונה, שהיא שיאה הדרמטי הראשון של היצירה. זמרת הסופרן מצרפת, סילבי ואלר, ביטאה בעוצמה רגשית ובקולה הדרמטי הגדול  את מכלול הרגשות המתעוררים בלאונורה בעקבות תפילת החרות של האסירים, ושבועתה להיאבק על שחרורו של בעלה ועל מיגור הרודנות.

 
מימין: ייג'ה שיי (צילום: יח"צ), משמאלף בועז דניאל (צילום: יוג'ין ברגר)

צירופן של שלוש היצירות האלה יצר קונצרט שמועדו הפך להיות "חד פעמי" בהיותו תזכורת לפן האנושי של המוזיקה, לשליחות שלה, מעבר למבחנה המוזיקלי הטהור, ובהיותה אחת הדוגמאות למבחנו של המנצח המניע אותה.
 
אולי משום כך נזכרתי במהלך הקונצרט בדברים שאמר לי אטינגר לפני שנתיים, בראיון לרגל מינויו למנצח בית האופרה של מנהיים:  "הניצוח תובע מאה אחוז של עשייה מוזיקלית, נכון, אבל יש עוד מאה אחוזים חוץ-מוזיקליים, ומעבר לכך יש עוד מאה אחוזים של ההתעסקות בבני אדם. וזה מה שמרתק בלהיות מנצח. זה להיות  מנהל, פסיכולוג, גננת. זה להיות לא רק מנצח אלא בן אדם, שמנסה  מנסה, ומצליח, לגרום להם לעשות מה שאני רוצה, בדרך הכי טובה שלהם. בעזרת השראה,  עם האישיות שלי והידע שלי, שצברתי ב-15 שנות ניסיון, כנגן, כזמר, כמנצח מקהלה, כמלווה רצ`יטטיבים בצ`מבלו וכל התפקידים שמילאתי במוזיקה".
 
השנתיים שחלפו והניסיון שהתווסף מאז, העמיקו את המוזיקליות האנושית של אטינגר, והקונצרט המיוחד הזה שב והראה על מה ולמה הוא נכס חיוני לתזמורת הסימפוניות הישראלית ראשון לציון, למנוייה ולקהלה. 

  
קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הסימפונית ראשון לציון, 11 בספטמבר 2011,  המשכן לאמנויות הבמה תל-אביב.

לרכישת כרטיסים