דון קישוט בבית משוגעים  

יצירותיו הגדולות של בוריס אייפמן הן שילוב מרשים בדרך כלל בין תיאטרון למחול שסממניו העיקריים באים מתחומי הבלט הקלאסי, זה שעלילות גדולות מחזיקות בו רגעים גדולים של וירטואוזיות של פרימה בלרינה הנישאת בגאווה בזרועותיו של רקדן כוכב.
 
"דון קישוט" שלו נושא עמו רעיון גדול, לפיו "אנחנו חיים תחת נטל האשליות שלנו. בחלומותיו יוצר האדם את העלילה של חייו, אך המפגש בין הפנטזיה למציאות יוצר אפקט טרגי.” ובה בעת, מסביר אייפמן, הוא רואה בסיפור יופי נצחי "שבני אדם זקוקים לו עם המציאות של היום יום".
 
נאה דורש, אך לא בהכרח גם נאה מקיים. הוא בחר לבנות עלילה המתרחשת בנקודת המוצא שלה בבית משוגעים, שבו אחד החולים מדמיין עצמו כדון קישוט, ואחר מצטרף אליו כסנשו פנשה, והאחות הראשית שולטת בו באמצעות כלי משחק כמו גלגל וכדור, ושאר הדיירים משתעשעים עמו (בעיקר בחלק הראשון) או אלימים יותר.
 
אלא שמהר מאוד הבין כי בכך הוא לוכד את העלילה שלו במסגרת כובלת, המרחיקה אותו מהרעיון המקורי שלו. משום כך הוא פורץ את מגבלות בית המשוגעים ומוציא את החולמים לרחובות ברצלונה, שבה מתרחש סיפורה של קיטרי שאביה מוכר אותה לאציל נשי ואילו היא מאוהבת בבזיל הגברי.
 
אחר כך הוא גם מפגיש את המשוגע-האביר עם בית מרזח בלילה אפל שבו שני גברים נאבקים על חסדיה המפתים של דולסיניאה. וכמו שיצא לסייע לקיטרי כנגד רצון אביה באירוע הראשון, וזאת בהתאמה לסיפור המקורי, שב הדון-קישוט, חמוש בכידון – אפקטיבי לכמה מרעיונות מחול תאטרון – ויוצא להגנתה של הנערה, מוציא אותה מהמאורה ברגש לברצלונה לשמחת נישואיהם של קיטרי ובזיל.

 
להקתו הגדולה של אייפמן יעילה למדי, אם כי חסרה את הליטוש ההופך את הקורוס לגוף מושלם, מתואם ומדויק. עם זאת יש בלהקה סולנים מיומנים למדי: סרגייב ולובייב הוא דון קישוט תיאטרלי בעל שליטה אתלטית בתנועתו, ולדימיר דורוחין גמיש מאוד ובעל כושר ביטוי הומוריסטי מובהק, כאציל שמנסה לקנות את קיטרי; לובוב אנדרייבנה נפלאה כדולסיניאה ואנסטסיה סיניקובה מרשימה בתנועותיה הגדולות כרופאת בית החולים.
 
הכוריאוגרפיה עצמה נעה בין הפשטני – בתמונות הקורוס בבית החולים וברחובות ברצלונה – לבין המסקרן בקטעי דואטים וסולו, ותמונת בית המרזח, בחלקה הראשון של המערכה השניה מצוינת.
 
התוצאה היא בלט קלאסי מיומן עם נגיעות תיאטרליות ואקרובטיקה. 

לרכישת כרטיסים