בין הברור לכאוטי

הצלילים המלטפים של הסונטות לפסנתר מאת מוצרט מלווים את קהל הצופים באולם ואת חמשת הרקדנים שעל הבמה ויוצרים תחושה מרמה של נעימות רכה. זו איננה תוצאה מקרית אלא מכוונת של היצירה החדשה MAD SIREN מאת הכוריאוגרף עידן כהן, מיוצרי המחול הישראלים שזוכים להצלחה בבירות עולם המחול. 
 
קצת לפני, כאשר המסך נפתח ועל הבמה זולגת תאורה מעודנת מאוד של נטע קורן שלרגע לא מציפה ולא מסנוורת, נשמעים מבחוץ קולות סוערים בבליל לא מובן, כמאבק לכבוש משהו, אולי את הזכות לרקוד, אולי יותר מזה. על הבמה ניתן להבחין בחפצים שעיצבה נועה אגמון, והבולטים בהם עמודי תווים – שבהמשך יהפכו למיני-רקדנים – ושלושה קיני ציפורים, בגדלים מדורגים כמו באגדה על זהבה ושלושת הדובים.
 
ואז נופלים אל הבמה הרקדנים, שני בנים ושלוש בנות בגופיות לבנות ארוכות (עיצוב: טל מר), ממשיכים לפלוט הברות וקטעי משפטים, קולות וצלילים – שישובו  לבקוע בהמשך גם כאשר על התנועה שלהם תשתלט המוזיקה הנפלאה של הגאון מזלצבורג.
 
במהלכים מבוקרים יוצר עידן כהן עמם מרקם תנועה בהיר מאוד, בשפה שנוגעת המבנה הקלאסי. יחידים מתגבשים לקבוצות, תחילה דואט שהופך שלישייה, כשברקע מתגבש לאטו דואט אחר, שבבוא הרגע הנכון יתקדם ויתערב וישתלט על מרכז הבמה, יתפתח לסולו נפלא של חואן קורס, ויניע את המדויק והמובנה אל הכאוטי, ואל המנוחה החותמת.


"MAD SIREN" (צילום: נטע קורן) 

עידן כהן תוהה ביצירה הזאת על מה שהוא מכנה "המוזיקה והמלודיה של הגוף" ועל הגבול המפריד בינו לבין המאזין-הצופה. המענה שלו אינו בהכרח זה של היושב באולם, שאוזנו מתמכרת לצלילי הפסנתר ועיניו בולעות את התנועה היפהפייה הזורמת מחמשת הגופים הנעים לפניו.
 
מה שקורה על הבמה, אותו ערבול מכוון בין הברור לכאוטי, בין הטהור למעוות, בין האסתטיקה המושלמת לתמיהות הלא מוסברות של קולות וצלילים אקראיים, הוא גם נחלתו של הצופה. כהן אינו מרשה ליהנות ככה סתם כאילו מדובר בלוח מודעות שמנסה למכור משהו. הוא תובע הקשבה מלאה ודריכות.
 
אולי מוקדם עדיין להעריך את מלוא משמעויותיה החיצוניות של היצירה, אך אלה שבאות מתוכה, כמו הביצוע המושלם של תמר גרוס, נעה שילה, מאיה פארן, חואן קורס ומיתר בסון, ילוו אותי ויעסיקו את מערכת הפיענוח הנדרש.


"MAD SIREN" (צילום: נטע קורן) 
 
או אולי אין בזה צורך, ואין טעם לנסות לפרוץ את היצירה, וראוי להסתפק בחוויה המהנה שהיא מעניקה. שהרי עידן כהן אומר, בדף התכנייה המלווה את המופע ונשלף אף הוא מתוך קן זרדים גדול בכניסה לאולם: “המתרחש על הבמה מעלה שאלות לגבי יכולתנו האנושית להקשיב, להתחבר ולהבין איש את רעהו".

וכך, כל צופה, הוא בסופו של דבר היוצר המוחלט שעידן כהן מניח את היצירה לפתחו כאומר לו, עם סיום: עכשיו  תורך.