תיאטרון הוא קודם כל מקום של מנוחה, מפתיעה רנה ירושלמי בריאיון ללילך דקל אבנרי לקראת העלאת "שלוש אחיות" בתיאטרון הקאמרי. קול המחאה השקטה של צ`כוב הולם היום יותר מתמיד את גישתה של הבמאית הוותיקה לתיאטרון ולחיים.
להחזיר את הפוקוס לשחקן
רנה ירושלמי, במאית וירטואוזית, מהוקצעת ופרפקציוניסטית, הכוהנת הגדולה של הצגות בעלות איכות פולחנית, שכל הפקה שלה היא חוויה בלתי נשכחת ויום חג לאוהבי התיאטרון, יוצאת בהפקה חדשה, והפעם באמתחתה קלאסיקה מבית היוצר הרוסי הגדול אנטון צ`כוב - "שלוש אחיות".
לגב` ירושלמי העיסוק בחומרים קלאסיים אינו חדש. עם "המלט" (בכיכובו החד פעמי של שולי רנד) היא פרצה לתודעה, ואחרי "וויצק" (שוב עם שולי רנד) לא היה מי שלא הכיר את שמה.
ובכל זאת, בשנים האחרונות, בעקבות פרויקט התנ"ך ו"מיתוס", היה נדמה שהיא עברה לטפל במקומות יותר אפיים ומיתולוגיים והחזרה לטיפול לא רק במחזה, אלא בסיפור קטן, מפתיעה. ואם הבחירה מפתיעה אזי יותר מפתיעה דרך הטיפול הצנועה בטקסט. העבודה הזו מחזירה את הפוקוס לשחקן, כשמגעה של ירושלמי ושאר היוצרים עוטף את השחקנים בהרבה אהבה ושאר רוח.
הצ`כוב הכי קיצוני
- השנה מציינים 100 שנה למות צ`כוב, ואני מניחה שזו איננה הסיבה היחידה לבחירה ב"שלוש אחיות", אז למה צ`כוב היום ?
"הבחירה בחומר קשורה להמשך של רצף העשייה שלי שמתחיל בפירנדלו, בקט ולורקה. הכל מסתובב סביב צ`כוב והגיע השלב שהתעורר בי עניין לעסוק בתיאטרון שצ`כוב מציע, ובפרט - בתיאטרון שהמחזה `שלוש אחיות` מציע . `שלוש אחיות` הוא המחזה הכי קיצוני מבחינת הכתיבה, במובן שמדובר בסוף דרך שבה קורה הרבה ולמעשה לא קורה כלום, אין התחלה ואין סוף, הפנים והחוץ מתערבבים והגבולות נמסים, מה שתואם מאד את סוף המאה העשרים.
"נדמה לנו שהכל השתנה בתקופת האינטרנט, והעולם גולש מדבר לדבר, אבל צ`כוב כבר התחיל את הדרך הזו - הוא גולש כל הזמן. אמנם יש כאן ניסיון מובנה לכתוב מחזה, אבל פריצת הדרך היא משמעותית. צ`כוב נותן לנו על פס הזמן אוסף של נקודות. כשאתה צולל לתוך נקודה מסוימת שבה אולי דמות מתה, ויש מי שחווה את הזמן הזה כדרמה גדולה, אבל במבט-על יש רצף התרחשויות נטולות מטרה והתוצאה שמתקבלת היא התחושה שהזמן עובר אבל שום דבר משמעותי לא קורה. הזמן הופך להיות נתון דרמטי בחיי אדם, אבל הזמן עצמו איננו דרמה. המציאות היא דבר בדיוני, זו מהות שבתקופה זו אנחנו כבר מבינים".
לקבל את החיים ולא על תנאי
- ברוב העבודות שלך נדמה היה שיש בבחירה איזושהיא הבעת עמדה כלפי הכאן ועכשיו, ואילו בעבודה זו יש יותר מן ההרהור ואת החוויה שמתקבלת אפשר להמשיל לשיר לפני השינה או כמו ללכת עם בלון המתנפנף ברוח מוחזק בחוט ולתת לו להוביל אותך
"זו המוזיקה של החיים. תביטי, התוכן של המחזה קרוב מאוד לתקופה שלנו , תקופה שבה תרבות הפנאי מאפשרת להתעסק הרבה עם מושג האושר. אנחנו כמהים ומתגעגעים אליו. הוא מקור הכיסופים. אבל מהו אותו טבע חמקמק של להיות מאושר? האם זה מצב נתון ברגע מסוים של זמן או שזה דבר שאתה תמיד מתקרב אליו והוא תמיד מתרחק ממך ?
"ב`שלוש אחיות` הבת הצעירה אירנה מבינה, שהאושר טמון בלהכניס לחיים משמעות וזה יקרה ברגע שיהיה לחיים שלה אפקט על הסביבה, ברגע שהיא תתרום לסביבה ולא סתם תבזבז את חייה. מאשה, האחות האמצעית יודעת את זה אבל ממשיכה לחפש אחר התכלית ואילו הבכורה, אולגה, ממשיכה לרצות הכל. היא רוצה להיות במוסקבה, רוצה להתחתן – גם בלי אהבה, ולא רוצה להמשיך להיות מורה. כל מה שהיא רוצה לא קורה ואילו כל מה שהיא לא רוצה קורה. אולגה מייצגת את מי שמבין שהוא אינו יכול להמשיך לחלום ולכן מקבל את החיים, אמנם בליווי צמוד של כאב ראש, אבל מקבל אותם.
"בסוף המחזה יש שינוי ברמת ההבנה, סוג של התפכחות, שלוש האחיות נאחזות זו בזו ואומרות דבר אחד לכולנו ולעצמן – צריך לחיות. הן מגלות מה זה נקרא לקבל את החיים ולא על תנאי. לא שואלים יותר על מה ולמה. הבעיה היא שאנחנו חיים על תנאי, האושר שלנו מותנה בדברים שונים כמו - אם יהיה לי בית אהיה מאושר.
"בסיכומו של דבר מדובר בסיפור פשוט, על אנשים פשוטים ועל התפכחותם. איך מאשה אומרת – `מיותר לדעת את כל השפות האלה שלמדנו`. כלומר - שום ידע בעולם לא ישנה את טבע האדם. האדם לעולם יפחד מן המוות, ולא ניתן לשנות את המודעות לכך".
- זה אומר שוויתרת ? בזמנו ניסית להשפיע, לשנות את המודעות, ועכשיו הגיע הרגע שוויתרת ?
"צ`כוב זו מחאה שקטה, הוא אינו מגיע לצעקה גדולה אלא מביע את שלו בקול דממה דקה. ואולי זה עניין גם של גיל, היום זה מתאים לי יותר".
"אני עדיין ממשיכה לתקן"
- איך היה תהליך העבודה ?
"גם הפעם התהליך היה לא קצר. התחלנו בסדנאות שבהן למדתי באיזו צורת עבודה לעבוד עם השחקנים על החומר, ואז נכנסנו לרצף של שמונה חודשים. כך שאפשר לומר שעבדנו כשנה והיום אני מתחילה לתקן.
"אף אחד לא מבין למה לוקח לי כל כך הרבה זמן. בשיטת העבודה שלי השחקנים נותנים את עצמם להתרחשות, אין ביצועיזם (חוץ מהבלט שמיכל קלמן, בתפקיד אירינה, מבצעת כחלק מחלום). אני לא מאמינה שאפשר לעשות את זה רק על ידי בימוי, זו עבודת שחקנים, שנובעת מהיכולת שלהם להאזין לאותו הצליל. עבודה שכזו דורשת זמן בישול, במיוחד העבודה על השכבות – קדימה, אמצע וסוף במה - התרחשויות שונות מלוות את האירוע שמתרחש בחזית. זה כמו לכתוב סימפוניה.
לאט לאט אתה משתחרר מהצורך להיות ברור לטובת הצורך להעביר את החוויה לצופה. ועבודת השכבות מאפשרת לחוויה להיות יותר מורכבת. היום כשההצגה מתבשלת באופן קצת יותר חופשי, אנחנו עדיין בחזרות ואני ממשיכה לתקן".
- כלומר העבודות ממשיכות להשתנות תוך כדי הופעות מול הקהל ?
"בוודאי. ב`מיתוס` למשל, רק אחרי שנה, בנסיעה האחרונה לדבלין, גיבשנו את הוורסיה האחרונה".
"ניסיתי ליצור מנוחה לא משעממת"
- משהו שהולך איתך לאורך כל הדרך זה השימוש במסכות..
"זה חלק מעולם התיאטרון לא? כמו תאורה ומוזיקה. אם יש אפשרות להשתמש בזה אז למה לא ? רק לא למחזר את אופן השימוש. ב`שלוש אחיות` נשף המסכות הוא חלק מהמחזה, זה לא היה חייב להיות בהצגה כי הנשף לא מתקיים בסופו של דבר, אבל זה ענה לחיפוש שלי אחר אותה הזדמנות לעשות קצת שמח לפני הסוף. והמסכות שונות ממה שהשתמשתי בו עד כה. רק המסכה של קוליגין, המורה, שהוא המקומי היחיד מזכירה מהיכן המחזה מגיע ומרמזת על מה יכול היה להיות נפש המסכות. יש במסכה משהו וולגרי, שממנו מאשה כל כך חוששת".
- אחרי הפקות אינטנסיוויות מאד, את לוקחת את הצופה לחוויה שונה לחלוטין, מסע שאותו מלווה המוזיקאי אבי בללי, במוזיקה החלומית שייצר
"באופן מודע השתדלתי ליצור חווית פנים וחוץ בו זמנית, כלומר לתת לצופה זמן עם עצמו. המוזיקה היא הרוח העוברת בהצגה. תראי, אם נחזור לסיפור, אנו פוגשים את הדמויות בסוף השבוע, זמן שבו הם נחים. הניסיון שלי היה ליצור מנוחה לא משעממת. כאילו בה, במנוחה קיים האושר האולטימטיבי".
- זה סוג של אמירה קומית?
"זו הקומדיה האנושית. הרי אם שאיפת חייך היא לנום אז מדוע להיוולד? כן. צ`כוב מאיר אותנו באור אירוני, על הדרמות הגדולות שיש לנו בלב מול עולם שבו למעשה שום דבר לא באמת משתנה".
"חשוב לי שהשחקנים יראו את הצופים"
- גם לתאורה הפעם אופי שונה מאוד מעבודות קודמות, לכל מערכה תאורה משלה, אבל בתוכה אין ממש שינויים. גם התאורה נחה ?
"הרעיון היה לא לכוון לצופה את התוכן - השינויים קורים בגלל השחקנים ולא בגלל התאורן. אני לא מכוונת פנס ואומרת לצופה, זה המרכז ולשם תסתכל או הרגע הזה חלף ולכן האור מתפוגג. גם אין דגש על דמות מסוימת, ומי שמדבר הוא לא תמיד מישהו חשוב. זה מאוד צ`כובי במובן שאין מרכז על הבמה. לצופה יש אפשרות לעשות מה שהוא רוצה. לבחור לאן להסתכל ובמי או במה להתמקד".
- גם הקהל הוא חלק מההצגה. הוא מואר והשחקנים מדברים יותר אליו מאשר זה עם זה
"חשוב לי שהשחקנים יראו את הצופים ויספרו להם באופן ישיר על החיים שלהם, ואני מנסה לשמור על זה בכל החללים שבהם מוצגת ההצגה (כרגע מועלית ההצגה בתיאטרון רמת-גן ובעתיד הקרוב היא תעלה במסגרת פסטיבל ישראל באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים. ל. ד), לשמור על האינטימיות שבחוויה.
- ההצגה תועלה גם במסגרת פסטיבל ישראל, שאליו יגיע השנה גם הבמאי הגרמני הוותיק והמוערך מאוד פטר שטיין, שיעלה גם הוא עם הפקה של צ`כוב "השחף" . זה יהיה פסטיבל צ`כוב ?
"בשבילי יש בזה סגירת מעגל. הנסיעה הראשונה של האנסמבל לח"ול עם `המלט` היתה לפסטיבל בגרמניה שם הציגו גם פיטר ברוק ופטר שטיין, שהם מורים לא ישירים שלי. ולכבוד הוא לי שהפעם המפגש מתקיים פה".
מי שמכיר את ירושלמי יודע שלא קל להביך אותה, אבל כששואלים אותה על הזכייה בפרס מפעל הפיס, היא מובכת. האם הזכייה תשנה משהו ?
"רק במובן שתהיה שנה בלי דאגות".
"תיאטרון הוא לא סופר שפתוח 24 שעות"
- בתור מי שלא מפסיקה להיאבק על החירות והכנות האמנותית שלה , איך את רואה את התיאטרון בארץ ?
"הבעיה בארץ, בעיני היא בנייני התיאטרון. בנייני התיאטרון מנוהלים על ידי עסקני תרבות וקריטריונים תקציביים הנקבעים על ידי בית המשפט העליון. נבנו בניינים ענקיים עם אולמות גדולים מדי שהצורך לתחזק אותם ולמלא אותם מביא את אותם עסקני התרבות, שעליהם לוודא שההצגות מכסות את ההוצאות, לספק בידור מתוך תחושת חובה, והיצירה החופשית מתפוגגת כי יש לענות על קריטריונים, לטובת תחזוק בניינים. הציפייה שהתיאטרון יכסה את עצמו היא הרסנית. `וויצק` לא כיסה את עצמו, הוא היה הצגת נבואה והיה ברור שמסבסדים חומר כזה. לפחות אני יודעת שניסיתי כל השנים".
- אז איך עושים את זה?
"אין לי תשובה כלכלית, אבל זו בעיה. המטרה של סוג העבודות שלי זה לשרוד שלוש ארבע שנים. לטפטף את החומר. אני מאמינה שתיאטרון שהוא לא בידורי צריך להיות מחובר לקצב אחר, קצב ששייך לעיר הזאת, לאנשים ולא להיות כמו סופר הפתוח 24 שעות, כי זה משַטח. במקום זה על היצירה לצאת החוצה, לחו"ל ולקחת חלק בעולם, לדבר אליו ואיתו".
"שהקהל יגיע בשביל החברה, אני כבר אפתה אותו"
- ומה על מכשול השפה בחו"ל ?
"אפשר להתגבר עליו, הבעיה היא לא השפה אלא המחסור בכלים. לצערי לצופים, לפחות לדור הצעיר, יש פחות ופחות כלים לגשת אל התיאטרון. אם זה לא מזכיר לצופה את הטלוויזיה, הוא לא מבין. ילד אחד כתב לנו על `שלוש אחיות` שזה מזכיר לו את הבורגנים, אבל היה לו מוזר שהוא היה צריך להתאמץ כל כך להבין. אני מקווה שהגלגל יסתובב לו שוב, כמו הפריחה הגדולה של האופרות".
- נדמה שהיום אנשים באים לאופרה לאו דווקא בשביל האמנות, זה בעיקר מפגש חברתי של מעמד מסוים. היית רוצה שהקהל יבוא לראות את העבודות שלך רק דרך אגב ולמעשה יבוא למפגש חברתי?
"הם באים בשביל לצאת מהבית וזה בסדר. שהקהל יגיע בשביל החברה, אני כבר אפתה אותו למשהו אחר, כמו הירייה של הילד ב`שש נפשות מחפשות מחבר` לפירנדלו - אני אעיר אותם. התיאטרון הוא מקום של מנוחה. זהו סוג של בועה אחרת, שבה ניתן לחוות חוויות שונות בגלים. לנוע בין עירנות לבין נים לא נים, בסוג של תנועתיות שאני מברכת. את יודעת, בטוקיו הייתי יושבת שמונה שעות בתיאטרון קבוקי או בנו, נרדמת, ומתעוררת ואלו היו הרגעים הכי יפים. לא מדובר בשלטון פשיסטי, לא חייבים להקשיב כל הזמן, העיקר שבאת, זה כבר משמח מאוד. אי אפשר לשנות בני אדם, אפשר רק ללכת איתם ושם להזיז אותם מילימטר ימינה או שמאלה".
- אז מה כן חשוב לתת לצופים שלך ?
"אני רוצה לתת לצופה מרווח שבו הוא בעצם יכול להיות עם עצמו. זו הסיבה האמיתית לבוא לתיאטרון, שם טמונה האופציה למנוחה גדולה מהבלגן הזה של החיים ולמפגש עם עצמך. ובכל זאת ב`שלוש אחיות` בסוף ההצגה כמעט כולם בוכים – בכי על צער החיים. בכי טוב".
הצגה "שלוש אחיות" מוצגת בימים אלה בתיאטרון רמת-גן. מועדי ההצגות
15/03/2005
:תאריך יצירה
|