ליליאן ברטו מפיקה את מלוא קשת הצבעים הנפשיים והפיזיים תחת בימויו החודר של חנן שניר
מחווה מקורית לבקט
"מלכת היופי של לנאן" המועלה עתה בהבימה הוא מחזה קשה לעיכול למרות היותו כתוב ומוגדר כקומדיה שחורה. המחזה כבר הועלה בארץ לפני 13 שנים בתאטרון באר שבע, ומחברו, מרטין מקדונה, הוא מחשובי המחזאים של אירלנד (אף כי הוא חי בלונדון וכותב באנגלית) ומוכר בארץ גם מהמחזה "כולם רוצים להוליווד" שהועלה ב"גשר" וקודם לכן בסטודיו של יורם לוינשטיין תחת השם "בילי רגל עקומה".
בשני המחזות, ובמרבית עשרים מחזותיו, מקדונה מתאר עלובי חיים באזורים נידחים של ארצו, שפרנסה דחוקה ועוני מאפיינים את מאבק הקיום היומיומי שלהם. ב"מלכת היופי של לינאן" הוא חודר לתוך מערכת אינטימית נוקבת של יחסי תלות בין מג, זקנה מניפולטיבית ובתה מורין, “רווקה זקנה" בת 40, שנאלצת לטפל בה אחרי ששתי אחיותיה התרחקו ונעלמו לחיים אחרים עם משפחותיהן.
עלילת המחזה נהנית ממחוות של המחזאי לקודמו האירי הגדול סמואל בקט, ובעיקר למחזה "סוף משחק", והיחסים המורכבים בין קלוב לאביו העיוור האם, ובין זה להוריו שבפחי האשפה. גם "מחכים לגודו" זוכה להצדעה, בעיקר בעיצוב המרכיב הקומי של יחסי התלות, בציפייה של מורין שמשהו יקרה ויוציא אותה מהמטבח ומהתלות באמה ובציפייה ההפוכה של מג.
מקור: "אתר הבימה"
גם דמותו של הילד האמור לבשר על בואו של גודו זוכה לאזכור באמצעותו של הצעיר ריי המביא עמו את הבשורות מאחיו פולי האמור לשנות את גורלן של הבת ואמה. פולי זה הוא כמובן ה"גודו" של מקדונה, בהיותו הכוח המניע של הציפייה הדרוכה, ולא מעט דווקא בזכות התוצאה של נוכחותו לא פחות מזו של היעדרה.
שפת המחזה – המאזכרת במידה מסוימת מחזות של פינטר כמו "מנהל הבית" ו"הביתה" - בוטה במידה קיצונית. דורי פרנס תרגם אותה מצוין לעברית "אירית" מוקצנת וחריגה במידה שמדיפה ביבים של שכונות עוני מבלי שיהיו מקומיים ישראליים. גם התפאורה הריאליסטית המרשימה של אלכסנדרה נרדי מעוצבת לפרטי פרטים שיוצרים תחושה של מקום אחר ורחוק.
קירות הבית שהטיח המתקלף חושף את שיטות הבנייה שלו, התנורים, מדפי הכלים, העוגיות השונות, המאכלים שמורין מכינה לאמה, קומקומי התה ועוד יוצרים באחת ובפרטנות את התחושה שאנחנו שם ולא כאן.
ואם נוסיף על כך את עיצוב התאורה של מאיר אלון שמרגישה את המתרחש ואת המקום, ואת התלבושות הטובות של ארז מעיין נקבל את המתאר הבימתי הריאליסטי של הבית המבודד שבתוכו מתנהלת עלילת המחזה.
נתיב ההתנהגות הטבעית
את זאת מעצבים יד ביד שני יוצרים שיודעים לדובב ולתת חיים לטקסט הכתוב. האחד הוא המלחין אלדד לידור שבנה את המתח והדיאלוג שלו עם צד ההומור בסיוע מוזיקה אירית עממית, וגם זו של להקת הצ'יפטיינס הנפלאה, אך במיוחד באפקטים המוזיקליים שכרגיל אצלו, ואולי אף ביתר שאת הם סאב-טקסטים של המחזה.
הצליל הזה של לידור, כמו גם השפה הקשה של מקדונה, הם החומר בידיו של חנן שניר, היוצר האחר והמכריע בעיצובה של ההצגה המרתקת מראשיתה ועד סופה. הוא ידע להוליך את ארבעת השחקנים שלו בנתיב ההתנהגות הטבעית ביותר של הדמויות שאותם הם מגלמים.
זו איננה התנהגות חיצונית או מוחצנת אלא כזאת הנובעת מתוך המצב הקיומי הפנימי והתנאים הסביבתיים. לכל דמות יש את ה"אני" ואת ה"ליבידו" המאפיינים את הגלוי, את הנרמז ואת הנסתר, שהמחזאי מייחס לה בדיאלוגים או במעשים, ושניר הצליח לפתח את הקודים שלהם ולשלוף מתוכם את האנושיות הכבושה.
דבורה קידר היא מג שכל כולה "נבלה" אמיתית ובה בעת גם "להכעיס”. קידר מגישה את הפן הקומי של הדמות במתינות ונזהרת שלא להפוך אותה לקריקטורה. אך במיוחד היא מצליחה להאיר את הפן האחר, את החרדה ואת האמת – ולו אלו שלה ביחס לעצמה.
דניאל סבג הוא ריי מלא חיות, תזזיתי, בלשונו הגסה, באי שקט ויוצר דמות אמינה של צעיר הכלוא בחיים כפריים ובקיום מוגבל, שגם הוא שואף לצאת מתוכם איכשהו.
אמנון וולף הוא פולי, המגיע לביקור משפחתי ומוצא עצמו שב ונלכד בקסמה של מורין. וולף מצליח במיוחד בעיצוב הפן הרך, המתגעגע, אפילו הנואש של גבר שאמור להיות מאצ'ו אירי. הוא מצחיק ולפתע הוא פגיע, והוא מצוין במונולוג-המכתב שמכיל את מלוא אישיותו.
מקור: "אתר הבימה"
משחק עתיר גוונים של ברטו
בנקודה הזאת חסרה לי המילה המוליכה אל האוצר הגדול ביותר שיש בהצגה הזאת ואשר בזכותו היא הופכת להיות עבורי הצגת מופת. האוצר הזה הוא השחקנית ליליאן ברטו שמגלמת את מורין במשחק שהוא פאלטה עתירת גוונים הנחשפים זה אחר זה, מרגע כניסתה הראשונה לבמה, כפופה ועטופה כולה במעיל גשם נוטף, רגליה במגפיים גדולים.
כשברטו פושטת את המעיל מתגלה דמות מחוספסת, בפניה ובקולה, שמבטאים במדויק הבוז ואיבה כלפי אמה, כשהם מתמקדים בדרך הטיפול הנדרש בה. בהמשך גווה יתיישר, קולה יתרכך, פניה יחשפו משהו שונה, לא ברור, שאט אט יתעצב ללהט ולאלימות כבושים.
בשלב הבא ברטו מעצבת לפרטים את המהפך הנפשי והפיזי נוכח הסיכוי לשחרור שמביא עמו פולי. נשיותה נחשפת, פגיעותה מתחשלת, ומתוך השפל המרוד של עולמה, שהיא עיצבה לפרטיה, עולה דמות חדשה.
וכאילו לא די באלה, ברטו שבה ומעצבת דמות אחרת, מצמיתה, בחלקה האחרון של ההצגה כשגווה כבר זקוף לחלוטין, קולה מתכתי, כמו מבע פניה ומחוותיה. ברגעי הסיום המפתיעים, בזה אחר זה, היא יוצרת דמות חדשה, כואבת ומכאיבה עוד יותר, המספרת מדוע בסופו של דבר, הטורפים הם גם טרפם.
בסיכומו של דבר, “מלכת היופי של לינאן" היא מאותן הצגות שראוי לברך על העלאתן, ובעיקר כאשר שורת היוצרים שלה הופכים אותה לחוויית תאטרון מרגשת.
04/10/2011
:תאריך יצירה
|