לפני הבמה

ספרו הראשון של פרימו לוי נכתב שנה אחרי שחרור מחנה ההשמדה, כשלוי חזר לאיטליה בתום מסע מפרך במזרח אירופה, כשכבר החלו לנבוט ניצניה הראשונים של הכחשת האמת הנוראה על מחנות ההשמדה ומכלול אימי המלחמה והשואה.
 
במפתיע, אף כי הספר פורסם לראשונה ב-1947, ואחר כך בהגהה מחודשת ב-1958, ותורגם לאנגלית ולשפות אחרות, הוא זכה לתרגום עברי של יצחק גרטי רק ב-1989 (בהוצאת עם עובד), לאחר מותו של לוי בנפילה מביתו בנסיבות לא פתורות.
 
אפשר להגדיר את הספר כאבן דרך, אולי אפילו הראשונה, במאבק הנמשך על ההכרה והזיכרון של מה שאירע, איך זה קרה ומה היו התנאים למי שזכו להיכנס למה שלוי, הכימאי המצטיין, מכנה כ"מעבדה", זו שבפתחה ניצב השער הגדול ומעליו הכתובת המתעגלת "העבודה משחררת" (Arbeit macht Frei).
 
ברבות השנים התברר כי לערכו התיעודי של הספר על פרטי הפרטים שבו נוסף גם ערך ספרותי עם זיקה ברורה ל"תופת", חלקה השלישי של "הקומדיה האלוהית", יצירת המופת של דנטה. אך בעיקר משום שכשמו של הספר התעודה האמיתית שלוי חיבר היא על טבע האדם, כפי שחווה אותו באושוויץ, עם שותפים משני צדי הגורל. 
 
הניסיון להעביר משהו מכל זה לבמת התאטרון נחל הצלחה מסוימת לפני כמה שנים כאשר השחקן הנפלא אנתוני שר הכין עיבוד משלו שהועלה בלונדון בתיאטרון הלאומי המלכותי, ואחר כך במסע הופעות בינלאומי.
 
עתה מעלה החאן הירושלמי את גרסת המעבדת והבמאית מור פרנק, והשחקן ניר רון, מעמודי התווך של התאטרון. כפי שפרנק מספרת בדף תכנייה דל מדי בתכניו, הם הגיעו בהדרגה להכרה כי הבמה לא נועדה לשאת עליה את הטקסט של פרימו לוי. לפיכך ניר רון ניצב לפני הבמה, וברגע מסוים אף עולה אל השורה הלפני אחרונה באולם הקטן של התיאטרון.


הזהו אדם? (מקור: אתר תיאטרון החאן)

זה הרגע שבו הוא מפריד בין עצמו, השחקן, לבין "התפקיד", אך מהר מאוד הוא שב ומתאחד עמו, ובמשך שעה הוא מנסה להעביר את חוויית התיאורים של הספר. מור פרנק מצאה כמה פתרונות צנועים לחיבור הזה, ובעיקר את הכפילות הנוכחת של שחקן המספר את סיפורו של העד.
 
פרימו לוי לא כתב על השואה אלא על האדם כפי שנברא במסע אחד אל מחנה אחד ואחרי כמעט שנה יצא ממנו חי.  הניסיון לתרגם את כתיבתו לשפת תאטרון ראוי להערכה, וניר רון אף ניחן ביכולת להעביר ברמת דיוק תואמת לדיוק של הטקסט המקורי.
 
אין זו אשמתו או אשמתה של מור פרנק שהתוצאה, למרות כמה נקודות שבירה, נותרת קרה כמעט מנוכרת. אולי משום שהתאורה הקרה של ג'ודי קופפרמן הפכה לדימוי  – לפחות בעיניי – לאורות של אותו מחנה-מעבדה המתואר לפרטיו, הדוממים והאנושיים, ואף יותר מכך, הבמה הריקה נעשתה לדימוי מוחשי של הבלתי נתפס הזה, ששמו השואה.