מכלול רחב ומבוזר של רעיונות

עידן שרעבי הוא אחת ההבטחות הבולטות של המחול הישראלי בשנה האחרונה, מאז חזר לישראל משמונה שנות לימוד והתנסות מוצלחות בארה"ב ובלונדון. התגלותו לקהל הישראלי התרחשה במופע שהועלה במסגרת "מחול לוהט 2010”, ובהצלחה מבטיחה מאוד, כפי שנכתב כאן אז.  

אחר כך החל שרעבי לרקוד בלהקת המחול בת שבע, נבלע בקרבה ותרומתו וכישוריו בצבצו ביצירה החדשה (עד כה) של אוהד נהרין "שדה 21” אך הבהירו כי מקומו ככל הנראה בלהקה זמני וחולף. הפרידה נעשתה בטבעיות, בהבנה ובהערכה הדדית, ושרעבי התרכז בהכנות ליצירה שהוזמן להעלות במסגרת הערב השני של "הפרויקט", המפעל השאפתני של האופרה הישראלית בשיתוף עם מרכז המחול של סוזן דלל.
 
בסוף השבוע הגיע מועד קיום ההבטחה או פירעון השטר, בדמות יצירה גדולה וארוכה RAK ששמה  TAMID (למה לא בעברית?) ואשר שרעבי דיבר עליה ועל עבודתו עליה ומרכיביה בריאיון המקיף שהתפרסם כאן בשבוע שעבר.
 
על בימתו הגדולה של המשכן לאמנויות הבמה רקדו את יצירתו  11 רקדנים צעירים שהחלו דרכם בלהקות כמו הקיבוצית, או בסדנאות של להקות, בהם גם רקדנים מנוסים יותר, כמו שרון וזנה, תמר סון, אילן קו ואורין יוחנן – ושרעבי עצמו ביצירה של וויליאם פורסיית' - שאיכותם בלטה בשתי היצירות שהרכיבו את התכנית.
 
יצירתו של שרעבי שאפתנית במפגיע. הוא בנה אותה כמבנה המתקיים על מערך קבוצתי הפולש לתוך מערכת אישית, אינטימית של בודדים. הוא צייר אותה בשלושה צבעים של תלבושות– האדום הלוהט שפתח, ומתוכו צצו ועלו התלבושות השחורות. כמין זיקיות שעורן נושל לרגע ושב ומכסה על גופן.
 
שפת התנועה של הסולנים הזכירה מאוד את שפת יצירותיו שהעלה לפני שנה, ובעיקר הסולו HOME שרקד בעצמו. שפת התנועה הקבוצתית לעומת זאת ניהלה רב-שיח עם יוצרים כמו פורסיית', נהרין וירי קיליאן, שתחת השגחתו ובלהקותיו העמיק את זיקתו ליצירה הכוריאוגרפית האישית שלו.
 
הוויזואליות של היצירה החדשה נבלעה עם זאת במכלול רחב ומבוזר של רעיונות אחרים ובראשם פסקול שבו נוצרות וריאציות של סדר המילים במשפט של זיגמונד פרויד: “נוכל לקבוע כלל, שאדם מאושר לעולם אינו מדמיין, רק אדם בלתי מסופק עושה זאת". אפשר להעתיק את המשפט כנתינתו ואת מרקמי הווריאציות אל תחום היצירה והמשמעות תישאר בעינה כפי שהיא ביחס לאושר ולסיפוק.
 
יתר על כן, נראה כי שרעבי נתפס גם בכוריאוגרפיה לאין-סופיות של הווריאציות המילוליות – וגם שאלה שהוקרנו ברקע - ולקולות שהוסיף לפסקול שעיקרו המוזיקלי נוקטורן של שופן ומוזיקת הפתיחה של המשחק "סופר מריו".
 
עם זאת  בהחלט נהניתי מהתנועה המהירה, האיטית, הסולנית והקבוצתית, אך גם הנאתי נפגמה בחלקה בשל אורכה המוגזם, בשל מה שנראה כהתמכרות מוגזמת לפשיטת בגדי הרקדנים ולבישתם המיידית, וגם בשל העובדה שנוצרה בי תחושה שהוא לא החליט, או לא ידע מתי ואיך היא מיצתה את רעיונותיו ועליה להסתיים.

מימין: עידן שרעבי, שרון וזנה, אילן קו, צילום: תמי וייס
 
את העניין הזה של מיצוי יצירה וסיומה במועד הוא יכול היה ללמוד מהיצירה הראשונה שפתחה את הערב DOUBLE/SINGLE של וויליאם פורסיית', ששרעבי השתתף בשניים מחמשת הפרקים שלה. זו יצירה קלילה, המשלבת במודע יסודות של מחול קלאסי ומודרני באקרובטיקה של טרמפולינה, שביצירה הזאת הייתה מזרון קפיצי למדי.
 
זו איננה יצירה חשובה במכלול עבודותיו של פורסיית' אך ניכרת בה יד אמן מדויקת מאוד שמבינה את הניגוד הנוצר בין התנועה למוזיקה של באך, המלווה את ארבעת הפרקים הראשונים, וזו של תום ווילמס המלווה את התמונה המסיימת את היצירה בת 20 הדקות.
 
בתמונה הזאת יוצר פורסיית' מרקם תנועתי מקורי ומיוחד ביותר מבתמונות הקודמות בזכות  השימוש המתוחכם ברגליו של הרקדן המוביל, שרעבי, המניע באמצעותן את שני שותפיו, שרון וזנה ואילן קו. שלושתם בלטו באיכותם כבר בתמונה השנייה של היצירה, ובתמונת הסיום הם מיצו אותה בשלמות.
 
בסך הכל אפשר לומר שהתכנית השנייה הזאת של הפרויקט הייתה שאפתנית מאוד, ויהיה מעניין לשוב ולראות אותה, מקוצרת ובמרחב הבימתי המצומצם והאינטימי יותר של בימת סוזן דלל.