60 שנות משחק
גדי ענבר כתב את המחזה "אחרון ימיה" בעקבות כוונתו של אביו, כשהיה על ערש דווי, לזמן מפגש עם כמה אנשים שהיה לו עניין לסגור אתם. האב, יוסף ענבר ז"ל, היה בשעתו יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר מרכז הפועל. אלא שהמפגש ההוא לא יצא אל הפועל בשל הידרדרות מצבו, ולפני מותו גילה לבנו כי הוא נפרד מהעולם שלם, אך רצה "שהם לא יישארו שלמים".
אין לי מושג מה היה אותו דין וחשבון אחרון, אך ענבר כתב את המחזה שלו לזכר אביו עבור תאטרון באר שבע, ושינה אותו לבקשת אורנה פורת כך שהדמות המרכזית של המחזה היא מדענית שעל סף מותה מבקשת להכניס סדר ואמת, בלי חסד, לבני משפחתה. המחזה הועלה לפני תריסר שנים וזכה בהצלחה, ומצער שהעובדות האלה לא נזכרו בתכנייה להצגה החדשה בבית ליסין.
עתה המחזה שב ועולה על הבמה לרגל חגה של מרים זוהר, המציינת 60 שנה של משחק רצוף הצלחות, מרביתן בהבימה, שזיכו אותה בפרס ישראל, ואחר כך בבית ליסין, שבו עשתה שורת תפקידים מרשימים.
אין הרבה תפקידים בשרניים לשחקנים ותיקים, ולו רק בשל כך ראוי לברך על החידוש של המחזה, ועדכונו לימינו. העלילה של המחזה שייכת למתחם המחזות המשפחתיים, אך גם במרקם הנושאים שבה, וגם במבנה המיוחד היא שומרת על ניחוח מקורי ומעניין.
צילום: אייל לנדסמן
המחזה מספר על מריאנה, מדענית ישראלית בעלת שם בינלאומי, שאובחנה כבעלת סרטן בלבלב, עם תוחלת חיים של ארבעה חודשים בלבד. בעזרת ידידתה הנאמנה תלמה היא מארגנת מפגש משפחתי עם בנותיה, עמליה ואמי, חתנה מוני.
אך בעיקר היא מזמנת אחרי ניתוק של שמונה שנים את פרופסור אהוביה ברגר שהיה מאהבה ושותפה למחקר חשוב ביחס לאפשרות לפתח תרופה לאלצהיימר. בעקבות הניתוק הוא עקר לארה"ב ורשם על שמו את התרופה, הקים חברה בורסאית, ומתעתד לגרוף רווחים נאים.
בזה אחר זה, בהפרש של 20 דקות, הם מגיעים ברכבת אל בנימינה ומשם הם מועברים במונית אל בית הוריה. שם היא חושפת בפניהם עובדות כואבות, מדעיות ואישיות. אבל האמת, כפי שידוע, איננה אחת ואין בלתה. ומה שנראה מצד אחד, נראה שונה לחלוטין מהצד האחר של המשוואה.
ענבר הבין זאת וויתר על הצורך לשכנע את הקהל בצדקתו של צד זה או אחר. הוא בחר דווקא להראות את המחיר הכבד שמשלמים כל מי שמסתירים, מתכחשים, מפנים עורף או מסולקים מהמסגרת שבה הם פועלים. ולפיכך החשבון של מריאנה עם אורחיה הופך בהדרגה לחשבון שלהם אתה, ואף יותר מזה לחשבון הנפש האישי שלה.
עיצוב מדויק של שש דמויות
משה קפטן ביים את ההצגה בניווט מדויק שמאט או מאיץ את המתרחש כך שהמצבים הנפשיים של הדמויות מקבלים את ההארה הראויה בעיצוב מדויק של שש הדמויות. כך הוא מצליח להעביר את המטען הכבד של העימותים הנוגעים במדע ובתאוות ההצלחה של מדענים אל תחושת הקיפוח והעלבון של משפחה שהתנהלה בעקלתון של קריירה, בגידה וחרטה.
מרים זוהר לוכדת במשחקה המרוכז את מלוא המורכבות של מריאנה, שברגע משמעותי, על סף חדלונה, היא משחזרת את מהלכי חייה, את הטעויות והמשגים, ואת האובדן שנוצר כתאה מהם. משחקה של זוהר מעלה בזיכרון את דמותה של מרתה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", כפי שאותה נמרה טורפת אולי הייתה הופכת להיות בהמשך חייה – נוקבת כתמיד, אך גם מלאת חרטה.
צילום: אייל לנדסמן
לצדה, במשחק מרוכז מאוד, אילן דר בתפקיד הפרופסור שהיה שותפה למחקר ומאהבה, עד שהפנתה לו עורף. המפגש ביניהם אחרי שמונה שנים של ניתוק כואב נראה כמביס אותו, ודר מיטיב לעצב זאת, כשהוא שומר היטב בכיסו את הקלפים שלו שאותם ישלוף ברגע הנכון, שאותו הוא מעצב ברגישות רבה.
הדס קלדרון מביאה את מלוא המשקע הרגשי של הבת הגדולה, עמליה, שגדלה "בלי אמא" אך תמיד ביקשה למצוא אותה, גם אם בחרה בניתוק המכאיב אף יותר. ענבר גל, בתפקיד אחותה הצעירה, מכניסה לבמה נמרצות של טירוף, שהוא פרי אמונתה של הבת בגנטיקה המשפחתית שלה.
שמעון מימרן מצוין – מצחיק בהתחלה ואחר כך פגוע כשהוא מגלה כי הוא הקורבן המובהק, החף מעוון, של מערכת היחסים המעורערת בין שני המדענים, ובין עמליה, אשתו, למריאנה. ליאת גורן מגלמת במשחק שובה לב את תלמה, הידידה המסורה ואשת סודה של מריאנה.
במבי פרידמן עיצב תפאורה של דירה "מסורתית", עדי שימרוני עיצבה תאורה עניינית, מוני מדניק עיצב את התלבושות הנאות ואפי שושני – יחד עם שופן – עיטר במוזיקה נעימה.