מצור כפול

יש מצבים שאיש אינו רוצה להיקלע אליהם, ומשום צד של המשוואה הנוצרת על ידם. אונס הוא אולי המובהק והמטריד ביותר, אם לא המסובך ביותר בתוצאותיו. מי שהיו קרבנות אונס, ומי שליוו אותן (וגם אותם) אחר כך הן אלה שעיני החברה נשואות אליהם בחמלה, בדרך כלל, באמצעות ההתחשבות הגבולית של התקשורת.
 
לא כן הוא מצבם של האונסים ושל משפחותיהם, שהופכים בקלות רבה למוקד ההתעניינות של הציבור, שהתקשורת מפענחת את "זכותו לדעת" במה שנראה לעתים כפלישה אלימה לחייהם, תוך נבירה וחיטוט בעבר של כל מי שיכול להיחשב "אשם" או בכל מה שיכול להתקבל כ"גורם" לסטייה מהנורמה החברתית המקובלת.
 
אוון פאלסי, מחזאי יהודי-קנדי החי בלונדון, כתב את המחזה הראשון שלו "אמא שלו" לפני שלוש שנים בעקבות שני אירועים מתוקשרים מאוד. האחד היה מקרה אונס בקנדה, שבו שני צעירים יהודים בשנות העשרים נכנסו למעונות של סטודנטיות ואנסו כמה מהן. המקרה האחר היה סיפורה של אישה באנגליה, שבתה נעלמה, והתקשורת הפכה את האם למפלצת.
 
המחזה זכה בפרס ה-BBC ואחרי שהוצג בהצלחה בתאטרון COURTYARD בלונדון גם בפרס המחזאות החדש KING'S CROSS, ועתה הוא מגיע אל בימת בית ליסין בתרגום מצוין של שלמה מושקוביץ'.
 
עלילת המחזה של פלאסי מתרחשת בטורונטו מספרת על מצור כפול. האחד הוא זה של התקשורת הצובאת על פתח בית של ברנדה קאפוביץ', שבנה הבכור, מתיו בן ה-17, שוהה בו במעצר בית עד לפתיחת משפטו באשמת השתתפות באונס קבוצתי של סטודנטיות. התנהלות התקשורת, מצלמות הצלמים האורבים לכל מי שבא  או יוצא מהבית, הפרסומים בעיתונות המודפסת ובדיוני הרדיו והטלוויזיה הופכים לרקע פעיל למתרחש בתוך הבית.
 
בפנים מתקיים המצור השני - זה של ברנדה על מתיו, שרוב הזמן נעול בחדרו, ונדרש להתרחק ממנה ומאחיו הצעיר ג'ייסון, אך בעיקר זה המצור שהיא צרה על עצמה כאם שנקלעת לאתגר האימהי “לעמוד לצד הבן”, אך מגלה לתדהמתה שלה כי במקום אהבת אם היא מפתחת כלפיו רתיעה ושנאה.
 
בה בעת היא מנסה לשמור על חזות משפחתית יהודית מסורתית– ופלאסי יוצר ניגוד דרמטורגי מעניין בהחלטתו להראות זאת באמצעות טקסי הדלקת נרות חנוכה, כמשקל נגד נרמז להבזקי המצלמות שבחוץ.
 
פלאסי, אגב, הסביר את החלטתו, בכך שהאונס בקנדה העלה על פני השטח את הטיעון הנפוץ שדבר כזה לא יקרה אצל "אם יהודייה" ול"ילדים יהודיים טובים", והוא החליט שדווקא החג המשפחתי היהודי המוכר לו יהיה רקע נכון לדילמה המוסרית הגדולה שהמחזה עוסק בה באמצעות החלטתו להתמקד בדמותה של האם, ובתהליך המורכב והקשה, רגשית ומעשית, שהיא עוברת.


'אמא שלו' (יח"צ)
 
זו מעלתו הגדולה של המחזה, אך בה בעת גם יוצרת את החסר המובהק שלו והוא העדר טיפול באונס, ובמתיו. הוא שותק רוב הזמן, וכשעורך הדין, ידיד המשפחה, מנסה לדובב אותו, הוא אינו זוכר, ואינו משתף פעולה במאמץ למצוא משהו שיאפשר לגונן עליו בבית המשפט. בה בעת הוא מנסה לנהוג באמו ובאחיו בטבעיות, כאילו דבר לא אירע.
 
פגם אחר של המחזה קשור לדמותו של האב, סטיוון, שנעלם מחייהם לפני חמש שנים, ולפתע, ימים אחדים אחרי האירוע, מופיע כדי לקחת את ג'ייסון בן השמונה. זו דמות בלתי מוסברת או מפותחת מבחינה דרמטית, גם אם במידה מסוימת היא משרתת את הרעיון העלילתי של כתב אשמה שמוציאה החברה כנגד אם ש"כשלה בחינוך ילדיה”.

הישג גדול לאסי לוי
 
רוני פינקוביץ' ביים את ההצגה ברגישות ובתבונה כשהוא שם את הדגש בעיצוב המרקם הרגשי של כל הדמויות, ובראשן זה של ברנדה, שאותה מגלמת אסי לוי כנמרה פצועה המגוננת על עצמה.
 
זהו ההישג המשחקי הגדול ביותר של לוי עד כה, שמצליחה לבטא נימים דקים ועורקים מתפוצצים של נפש שסועה, שאורבים לה בכל פינה לחשוף אותה בחולשותיה. רגעיה המרגשים ביותר הם כמובן בעומדה פנים אל פנים מול בנה האנס. ברתיעתה, ובהכרזתה על שנאתה, לוי מקננת למעשה את קללת האם שאין נורא ממנה.
 
ניב פטל, בתפקיד מתיו מצליח לתת כיוון נפשי מעניין לדמות הזאת, שהמחזאי מנע ממנו אפשרות לתרץ להסביר או לעורר אמפטיה. פטל גובר על כך במשחק המבטא סערה פנימית, ומבלי לוותר על תחושת ההכרה של הנער באשמתו.
 
טוני ברמן מצוין ומעורר אהדה כאח הצעיר ג'ייסון, שמבין אט אט כי החיים כבר אינם חגיגה. שלום שמואלוב מעצב בחום את הצד האמפטי של רוברט, עורך הדין ידיד המשפחה שמנסה לסייע לברנדה מול התקשורת, ולמתיו מול שופטיו במשפט שייפתח.
 
שי-לי הירש מצליחה ליצור דמות מרגשת במיוחד בתפקיד האפיזודי של ג'סיקה, חברתו של מתיו, המנסה לגלות מה חלקה ומה אחריותה באשמתו. גדי צדקה ממלא בנוכחות מרשימה את הריק של תפקיד האב, ואביבה נגוסה מוסיפה נגיעות של הומור וחוכמת חיים כטס, המנקה שמגיעה לעבודתה כרגיל בכל יום רביעי, כאומרת שבכל זאת החיים צריכים להימשך.
 
ניב מנור עיצב תפאורה מצוינת שמצליחה לבטא את תחושת המצור בתוך הבית, ומאפשרת לווידיאו-ארט של יואב לוי  לבטא את המצור התקשורתי שבחוץ. לכך מצטרפים התאורה המצוינת של אורי מורג, והדיוק המושלם של הפעלת ההבזקים בכל פעם שדלת הבית נפתחת. דנה צרפתי עיצבה תלבושות טובות, ורן בגנו עיטר במוזיקה מנחמת.
 
"אמא שלו" איננה עוד דרמה משפחתית שסוד מתגלה במהלכה, אלא דרמה אנושית משמעותית של חטא ועונשו.