רגליים שממאנות לרקוד
 
לפני 21 שנה, בשיאה של קריירת מחול מזהירה, מצאה את עצמה הרקדנית והיוצרת תמר בורר במיטת בית חולים כשהיא מחוסרת יכולת תנועה. תאונת דרכים קשה הותירה אותה משותקת בפלג גופה התחתון.
 
למרות התחזיות השחורות החליטה בורר שעל המחול היא לא מוותרת, גם אם הדבר אומר להמציא את עצמה מחדש בתוך המגבלות.

המשורר ומבקר המחול חזי לסקלי כתב עליה פעם שהיא "נמצאת בלימבו שבין היכולת לנוע באופן חופשי או כאילו חופשי לבין האלם התנועתי המוחלט ... כשאנו מדברים על ריקוד אנו חושבים באופן אוטומטי על צעדי ריקוד, על משהו שקשור לפני הכול, ברגליים. לבורר יש רגליים שממאנות לרקוד, ומהסירוב הזה היא עושה ריקוד".
 
וגם בבית הקפה, כשאנחנו יושבות, משהו במראה של בורר זקופת גב, מרוכזת על כסא גלגלים גורר כל הזמן תגובות. אנשים מסתכלים, מישהי בשולחן לידינו שואלת אותה לשמה, היא אומרת לה שהיא תמיד רואה אותה ושהיא כל הזמן רוצה לשאול אותה מי היא ומה היא עושה. בורר מושיטה לה כרטיס ביקור ושולחת אותה למסע באתר שלה. 

בחרת לתת לאישה הזו כרטיס ביקור אבל אם נתעקש מה תהיה התשובה, מי זו תמר בורר?
 
"תלוי מול מי אני נמצאת, ומה התפקיד שלי מולו באותו רגע. אני לא תופסת את עצמי כיחידה הרמטית. יש בי מגוון מאוד רחב של פונקציות שאני חיה בהן. אני אמא, אני אמנית, אני רקדנית, אני חברה, אני מנהלת אמנותית, אני הרבה דברים ובכל תפקיד אני משתדלת להענות לצרכים כמיטב יכולתי".
 
שבועות קדחתניים עוברים על בורר. היא גם מנהלת אמנותית את אחד הערבים בפרויקט "הרמת מסך" - במה ייחודית ביוזמתה של המחלקה למחול במשרד התרבות והספורט במטרה לאפשר ליוצרים עצמאיים, שאינם עובדים בלהקה ממוסדת, להציג עבודות בכורה תוך שיחרורם המוחלט מההיבטים הלוגיסטיים והכלכליים הכרוכים בהפקת מופע. ובמקביל עלתה "ימונה" העבודה החדשה שלה ערב ערב בתיאטרון "קליפה". 
 
"תענוג לעבוד עם נשים"   
 
למה את חושבת שבחרו בך כמנהלת אמנותית של אחד המסכים?
 
"את מבקשת ממני להעיד על עצמי? אני מתארת לעצמי שהם חשבו שיש לי מה לתרום ליוצרים הצעירים גם כאדם שיוצר המון שנים וגם כי יצרתי בעצמי בתוך המסגרת המופלאה הזו של הרמת מסך עד שגדלתי להיות יוצרת עצמאית.
 
"אני יצרתי כבר בהרמת מסך הראשונה בשנת 1990 ומאז השתתפתי בעוד תשעה כאלה בליווי מנהלים אמנותיים שונים. נכון שאני לא יכולה להדגים 'פה-דה-דה' או 'ערבסקות' אבל אני משערת שמתוך איזה רוחב לב הם רואים בי אמנית שיש לה את היכולת לתרום מתוך נסיון, הבנה ויחסי האנוש שאולי זו היכולת הכי חשובה בליווי אמנותי כפי שאני מעדיפה להגדיר את התפקיד". 


"יער", מאיה ברינר (צילום: תמר לם)


את רקדנית וכוריאוגרפית מה הזווית שאת מסתכלת ממנה על העבודות כשאת המנהלת האמנותית?
 
"היוצרות נמצאות בלב שלי ובמחשבה שלי כל הזמן ולא רק כשאני מגיעה לשעתיים שלוש של העבודה בתוך הסטודיו כדי לראות את התוצאה. אני נמצאת איתן, אני מדברת איתן אני חווה איתן כל שלב. זה תפקיד שמצריך המון רגישות כמו בכל עבודה עם רקדנים אבל באופן מורכב יותר כי הדברים פחות חד משמעים בתוך המערכת יחסים הזו.
 
"אני נמצאת שם בשבילן להציע הצעות אבל המילה האחרונה וההכרעה של ההצעות שלי הן לא בידיים שלי. התפקיד שלי הוא לשחרר את האינפורמציה שחשוב לי להעביר ולתת לה לנוע אל תוך האדם השני. הייתי מדמה את השיחרור הזה של האינפורמציה למעיין. אני מרגישה שאני צריכה להתמיד בהצעות שלי כמו מים שממשיכים לזרום, עד שהם ימצאו את הדרך הנכונה לעבור הלאה. זה תפקיד שדורש מאיתנו להיות במצב יחסים מאוד דינמי גמיש ורגיש של תקשורת כל הזמן".   
 
את מלווה שלוש יוצרות: איריס ארז, מאיה וינברג ומאיה ברינר את בחרת ללוות אותן או שזה הוכתב מגבוה?
 
"היוצרים נבחרים ברמה הראשונית על ידי קריטריונים שמוכתבים על ידי מינהל התרבות ומי שנבחר מתבקש לבחור מתוך ההצע של המנהלים  האמנותיים את היוצר שהוא היה מעדיף לעבוד איתו. אנחנו כמנהלים אמנותיים מקבלים רשימה של יוצרים שבחרו לעבוד איתנו ורק אחרי שראינו פרזנטציה של העבודות אנחנו בוחרים מתוכן".
 
מה הפרמטרים שהיו חשובים לך כשבחרת ללוות מישהו?
 
"אני מתארת לי שהמשיכה שלי הייתה לעבוד עם אנשים שאני והם חולקים את אותם ערכי יסוד לגבי מה זה אומר ליצור. היה משקל מאוד משמעותי מבחינתי למחויבות הפנימית של היוצרים. מחויבות שכפי שאני רואה אותה, היא טבע שני של אמן.
 
"אני יכולה ללמד אדם עד נקודה מסויימת, ויש לי הרבה נסיון בהוראה, אבל יש נקודה שממנה זה חייב לקרות ולהיות באופן טוטאלי. אני יכולה להעיד על עצמי שאני מרגישה שנולדתי עם המחויבות ליצור. חבר מאוד טוב שלי, אחד מהקומפוזיטורים הכי חשובים כאן תמיד אומר לי ש'כישרון זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאמן. שעודף כישרון זה הרס טוטלי בדרך להיות אמן רציני'.


"some fish", מאיה וינברג (צילום: תמר לם)

 
"אני לא בטוחה שאני שותפה להגדרה כל כך נחרצת, מבחינתי כישרון יכול לשמש כטריגר אבל עבודה כרוכה בהרבה מאוד רצינות הן בתכנים ברמה המנטאלית והן ביכולת שלך כיוצר להפוך את עצמך למעבדת מחקר נפשית ופיזית. 
 
מה עוד את מחפשת בכוריאוגרף, ביוצר ?
 
"כמה אומץ יש לו להתמודד עם התהומות שהוא פוגש בדרך. מה העולם שהוא יוצא מתוכו. כמה עקשנות יש בתוכו להניע את העולם כדי למצוא מענה לשאלות שלו. וגם באיזה שהוא מקום ההשכלה. היכולת שלך כיוצר לקחת את לתרגם את ההשכלה שלך ולתרגם אותה לשפה האינדיבידואלית. היכולת להבין איפה המקום שלך האותנטי שבא מאמת פנימית. כל אלה הם דברים מאוד משמעותיים בעיני ליוצר ואני קולטת אותם באחרים כמו חיה".
 
האם ניסית למצוא הקשרים בין העבודות בערב?
 
"זה קרה באופן טבעי, מתוך אותה 'משיכת אטומים' שקרתה לי כשראיתי אותן ואני משערת שקרתה גם להן מתוך הרצון שלהן לעבוד איתי. למרבה התדהמה שלי במהלך העבודה גיליתי שהן בעצם עוסקות באותו מנעד של תכנים מבלי שהן תיאמו, מבלי שהן תיכננו.
 
"שלושתן עוסקות בהבנת היש שבאין, בהתפרקות והזוך שיש ביחסים. יותר מזה, גיליתי שהשפה המוזיקלית, ההבנה, מרחב המחייה האודיטורי של שלושתן, גם נובע מאותה שפה. נוצר שם מארג סמוי שקוף מאוד מחבר.
 
"ביצירות של שלושתן אני רואה באופן מאוד ברור את אותו חיפוש בלתי נמנע אחר שפה אותנטית ולא מתפשרת. זה תענוג לעבוד עם נשים". 
   
"יוצר זה אדם שנמצא מרגע היוולדו בתהליך של 'מפעל חיים'"
 
זו השנה השנייה שאת מנהלת אמנותית, מה ההבדל בין השנה הקודמת לשנה הנוכחית?
 
"אני מאוד שמחה שהשנה שעברה קרתה לפני השנה. שאני מרגישה שהשנה אני מצליחה לתת ליווי יותר טוב גם בגלל הנסיון, וגם בגלל חוויות שאילצו אותי להתמודד עם מצבים שהפכו אותי לכלי יותר משוכלל. אני משתדלת לתת את מה שאני הייתי רוצה הכי לקבל.
 
"משום מה כל זמן שאנחנו מדברות עולה לי אוליבר סאקס- מדען שחוקר תופעות ותסמונות אנושיות שנושקות לגבול הפסיכו- פיזי. חוץ מזה שהוא חכם וכותב בצורה מדהימה הוא מדבר בדיוק על אותה יכולת להיות בו זמנית גם מאוד אמפטית, לא במובן המתנשא, אלא מתוך מקום שמבין את היוצרים ואת המקום האישי נפשי שהם נמצאים בו באופן שמאפשר לי לפתוח את הלב ולתת אמון אבל בו בזמן, וזה מה שהייתי צריכה ללמוד ממנו, לא להזדהות. לשמור כל הזמן על תפקיד דומיננטי של עדה למתרחש. לייצר מרחב שמשאיר אותי עם היכולת לבטא גם מבפנים וגם מבחוץ". 
 

"עצומים", איריס ארז (צילום: תמר לם)


הזכרת את המילה אמון, תסבירי למה את מתכוונת?
 
"כשאני עובדת עם עצמי על תהליך יצירה האמון קיים שם כל הזמן, מהרגע הראשון אני ערה לצרכים של התהליך או אפילו אפשר לומר מצייתת להם כפי שהם חושפים את עצמם בפניי. כשיש את המרחב הזה ביני כמנהלת אמנותית לבין היוצר אני חייבת לפתח אמון. בלי האמון הבסיסי וההנכחה שלו למשהו ברור, הנוכחות שלי עשוייה להיות מעיקה ואפילו מכשילה. זה לראות חזרה שיש בה יותר פיזור והתפרקות ממה שאני יכולה להכיל, ולקחת שלושה צעדים אחורה, ולקיים שיחות, זה רגע שלבטא בו אמון זה דבר הכרחי. והיו לא מעט רגעים כאלה".   
 
מה הכי חשוב לך בתוך תהליך החניכה?
 
"חשוב לי להביא את היוצר למצב שתהיה לעבודה שלו כוונה אמנותית ברורה. היוצר מבחינתי צריך להיות מוכן להתאבד על הסיבה שאותה הוא עושה את העבודה שלו. ובנוסף, ובאופן בלתי נפרד, הוא חייב להכיר בזה שהנושא של העבודה צריך לעניין גם אותך ואותי וגם את מי שמגיע ממונגוליה.

"זה מצריך מיקוד גם של ראייה וגם של הבנה עמוקה מהו אותו מרכז בגוף שממנו העבודה בוקעת אפילו שמחול זה תיזמור שלם. זה הופך את הדרך אל הדיוק למאוד ברורה".
 
בורר מקפידה להדגיש שלמרות המאמץ הקולקטיבי מבחינתה התהליך ההבנתי חשוב יותר מהתוצאה. יחד עם זאת לעלות לבמה מול קהל שבא כדף חלק יש אחריות מאוד גדולה ומוטב לו ליוצר לעשות מכל שבריר שנייה את הכי טוב שהוא יכול כדי לא לגזול אלא לתת.
 
"יוצר זה אדם שנמצא בתהליך של 'מפעל חיים' זה מתחיל מרגע היוולדו ומסתיים הרבה אחרי מותו אם בכלל. כל עוד הקול שלו בתוך אינספור גרגרי החול יכול להמשיך להתפתח, זה הדבר. אמן הופך למעבדה של תהליכי טרנספורמציה ואם יש לו מזל וסיבולת אז גם מטמורפוזות".   
 
"המוות הוא נוכחות מלאת חיים מבחינתי"
 
יצירתה החדשה של בורר "ימונה"  נעשתה בעקבות מחזור שירתו של המשורר ההודי הנודע רבינדראנאת טאגור "מתת אוהב"- שירי אהבה אותם כתב המשורר לאשתו האהובה שנפטרה בדמי ימיה."ימונה" מתרחשת בתוך פסל עגול עשוי ברזל שחור שקוטרו 5 מטרים, ובו 3 טון חול מחצבה ורדרד, אותו יצר אומן המתכת היפני- נובויה ימגוצ'י. בתוך אינספור גרגירי חול נמצאים הרקדנים: הם מרחפים מעליו, טובעים בתוכו, טומנים בו את זכרונותיהם, קוברים בו את יגונם, חופרים ומעלים מתוכו עולמות נסתרים. 


"ימונה" (צילום: תמר לם)
 
את יכולה להגדיר מהו מרכז הכובד ביצירות שלך?
 
"אני מתעסקת בחפיפה של החיים והמוות. זה מתחיל מהרגע שאנחנו קמים בבוקר ושואלים את עצמנו מה מידת המוות שנגענו בה בחלום לפני שמצאנו את עצמו ערים. מוות הוא הגרעין מקור החיים. זהו תדר שאני כל הזמן חווה אותו. המוות הוא נוכחות כל כך מלאת חיים מבחינתי".

האם את מרגישה שדרך הפיזיות החדשה שלקחת על עצמך יצרת פירוש חדש למילה "ריקוד" ?
 
"אני יכולה לומר שאני לומדת המון מהמבנה הזה ולא רק מהמקום של המיגבלה שמעמתת אותי עם דברים ומציבה אותי מול אמת אובייקטיבית כביכול של פיזיות. לפעמים אנחנו יודעים לזהות את הדרך הקלה לפי זה שהיא מאוד קשה בהתחלה. אני מרגישה שזה נכון, שההתמודדות בכורח יצרה הזדמנות מדהימה ורחבה יותר ממה שאפשר לחשוב.
 
"הקיום האנושי זה איזון חומרים וברגע שזו תרכובת שהאיזון שלה קצת שונה או הרבה שונה כי הוא מאוד תובעני, ההנעה לכיוון האנטי חומר היא יותר גדולה. יש פה מערך כוחות שמחייב אותי להיות יותר צנועה לגביו מבלי לאבד את ההכרח בלדייק.
 
"אני חושבת שאם מישהו יגדיר את זה מבחוץ זה יהיה הכי קרוב ל'בוטו' שהוא לא סגנון אלא יותר הרשאה להתקיים במצב תודעה מסויים. להרשות לאני בכל צבעיו וגווניו לרקוד ולא מתוך פקודה או כפייה 'בבקשה תרקוד באופן חופשי' מציע קזואו אונו, מייסד מחול הבוטו ביפן".
 
את זוכרת איך רקדת לפני התאונה?
 
"בוודאי שאני זוכרת. הגוף שלי זוכר ויודע הרי אני ממשיכה ומתקיימת. בעקבות התאונה נוצר מהלך המשכי שיצר מטמורפוזה בעוד הבטים של הקיום האנושי שלי. למרות שגם בגוף הקודם שלי השפה המחולית שלי מעולם לא היתה קרובה למחול המודרני במובן השגור".
 
למה את מתעקשת לרקוד בכל העבודות שלך?
 
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי לפני כל עבודה והתשובה היא אף פעם לא אותה תשובה. אני מאוד אוהבת לרקוד וזה לא ברמה של כייף לי. כשאני רוקדת אני מרגישה שמתקיים חיבור רחב ומאוד יקר ערך בקשר שלי עם עצמי ועם העולם. אולי לא תמיד".
 
העבודות שלך מותאמות לאופן שבו את זזה, לא מסקרן אותך להעלות עבודה מאוד פיזית?
 
"כן זה מאוד מסקרן אותי וזה עוד יקרה". 
  
   

אירועי הרמת מסך יתקיימו בין התאריכים 5-3 בנובמבר 2011 במרכז סוזן דלל בתל-אביב וב-12-10 בנובמבר באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים . כרטיס : 60 ₪ טל' סוזן דלל:  03-5105656. טל' תיאטרון ירושלים: 02-5605755.