עיבוד אנגלי מודרני ושטוח למחזה אוסטרי מצוין בן מאה זוכה בתיאטרון בית ליסין לביצוע בימתי טוב שמזכיר לצבי גורן שמין זה לא רק אהבה.
מעגל המין האוסטרי
בראשית היה ארתור שניצלר, רופא אוסטרי-יהודי שקנה שם עולם כאחד מגדולי הסופרים והמחזאים של וינה, זו של תקופת המעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20. סיפוריו הקצרים תיארו חברה נגועה בכל תחלואה מוסרית או פיזית אפשרית. מחזותיו ניתחו באיזמל את הדמויות ואת הרעיונות של החברה הזאת.
המחזה הבעייתי ביותר שלו היה "המעגל", שבו טיפל בלא רחם בנושא "שלא מדברים עליו" – יחסי מין מזדמנים, אחד התענוגות המובהקים של החברה האירופית. המחזה נכתב כסדרת תמונות – כל אחת לשני שחקנים, כשאחד מהם עובר לתמונה הבאה, והזונה של התמונה הראשונה חוזרת גם בתמונה האחרונה וסוגרת את המעגל.
למרות תגובה בוטה מצד חוגי השמרנות והצביעות האירופית על המחזה, כולל איסורים צנזוריאליים, "המעגל" לא היה מחזה פורנוגרפי, אלא התבוננות עמוקה מאוד בנושא המין כשפת-תקשורת בין בני אדם, ובמחירו. והימים ימי מחלות המין ה"קלאסיות", ובראשן העגבת שכיכבה גם ב"רוחות" של איבסן.
בלי איידס
את המחזה הזה משחקים בדרך כלל באחת משתי אפשרויות – שחקנים שונים מגלמים כל אחת מהדמויות או שני שחקנים בלבד, שמגלמים את כל הדמויות, במירוץ וירטואוזי של החלפת תלבושות (או התפשטות מהן), המשרת יותר את האגו שלהם וקצת פחות את המחזה.
אפשר לומר כי האפשרות השניה היא מה שהנחה את המחזאי האנגלי דייוויד הר, כשעיבד את המחזה כשעינו האחת צופייה לעבר כוכבת הקולנוע ניקול קידמן, שחיפשה דרך לצבור מעמד רציני בתחום המשחק. שמה – בצירוף הידיעה שהיא מתפשטת לחלוטין הבהצגה פכו את "החדר הכחול" האנגלי ללהיט.
אלא שהמחזה "החדש" נותר במתחם הווירטואוזי, בעיר שיכולה להיות בכל מקום, ללא מאפיינים, ללא תרבות מיוחדת, ללא בעיות, ובמפתיע מאוד ביחס למחזאי בן זמננו, ללא איידס ואפילו ללא הומוסקסואליות (שעמדו במרכז גרסה ישראלית קודמת ל"המעגל" - "קשר דם" שהועלתה בתיאטרון תמונע לפני כשנה). בקיצור – מחזה שטוח שנותן הזדמנות להצגת להיט של כוכבים בכל מקום שבו יוצג .
את ההזדמנות הזאת תופס תיאטרון בית ליסין בעזרתו של הבמאי אלון אופיר, השחקנים לינור אברג`יל וליאור אשכנזי, תרגום מעולה של שמוליק לוי, תפאורה אפקטיבית של כנרת קיש (בסיועם של פועלי הבמה הזריזים שידעו להכין את התמונה הבאה מבלי להפריע לתמונה שהמוצגת באותן דקות), תלבושות מצוינות של יוסי בן-ארי, תאורה לעניין של עמיר ברנר – ומוזיקה מצוינת, מרתקת ומאפיינת של ירמי קפלן, הרוקר הישראלי שזאת תרומתו הראשונה לתיאטרון. ברוך הבא.
אלון אופיר יוצר מעגל בעל קצב, בדרך כלל מהיר וענייני, שקובע לזוג השחקנים שלו מתווה ברור של עיצוב הדמויות. עשר התמונות קצרות, ובמהלך כל אחת מהן מתקיים מגע מיני, שמתרחש בחושך מוחלט, וכתובת מוארת נותנת את המידע הדרוש על משכו, הצלחתו או כשלונו במדד של שניות ודקות. ואת מה שמדד הזמן מחסיר - משלימים בני הזוג כשהאור שב ועולה. בכל אחת מהתמונות אופיר מצליח להפיק התבוננות משועשעת – ומשעשעת – בדמויות הסטריאוטיפיות של המחזה, ויוצר מהן שרשרת אנושית, מעבר למחרוזת המינית.
נשים מקופחות וליאור אשכנזי
לינור אברג`יל, שכבר חשפה היטב את יכולתה בהצגת תיאטרון הספריה "ועידת פיסגה", עושה ב"חדר הכחול" כמה צעדים נוספים שמציבים אותה במקום טוב בין שחקני הבמה מהדור החדש. היא מגלמת את חמש הנשים בטבעיות, ללא טריקים ובלי לנסות להיות "מבריקה". היא מצוינת בעיקר בתפקיד האישה הנשואה ובתפקיד השחקנית (שמדברת על ניקול קידמן לשמחת הקהל המבין והיודע), ונשיותה, שלא לדבר על יופיה, היא חוט השני המחבר יפה בין דמויות הנשים, שלא זכו למנת אהדה מיוחדת של המחזאי, לא כנשים ולא כתפקידים בשרניים.
הקיפוח המחזאי של דמויות הנשים בולט במיוחד נוכח הטיפול המסור יותר שהוא מעניק לחמשת הגברים. אולי משום שהוא מבקש להזכיר לנו שהזכר המצוי אשם, ולא חשוב במה, גם כשהוא סטודנט צעיר מחורמן, ובוודאי אם הוא פוליטיקאי, מחזאי שטוף אגו או מיליארדר שלא מסתפק בממון ויש לו גם מה לומר. נו.
ליאור אשכנזי מעניק לכל דמות עיצוב מוחצן מובהק מאוד, מותאם במינון מדויק למה שמניע אותה. הוא מאצ`ו מצוי כנהג מונית, הוא סטודנט מבולבל ומבוהל, פוליטיקאי משעמם, מחזאי שמתקשה להתרומם, ומיליארדר מיופיף א-לה-טום קרוז. אשכנזי מצחיק ומבריק בלי הפסקה, בלבוש מלא או פחות, בחוטיני או בעירום (כן, דווקא הוא!) ובעיקר הוא יודע לעצב את השוני הקל בין שני המצבים שכל אחת מהדמויות שלו נקלעת אליה.
"החדר הכחול" הוא אם כן הצגה משעשעת, תיאטרון-בידורי מהוקצע, ולא לגברים בלבד.
מועדי הצגות
21/03/2005
:תאריך יצירה
|