המחזה הגדול של שקספיר עובר תהליך פירוק והרכבה ביצירתם המרתקת של הבמאי דני ארליך והמלחינה אנה סגל
שלוש שחקניות נפלאות
"מקבת" נחשב בעיני חוקרים רבים ואנשי תאטרון כטוב והמושלם במחזותיו של ויליאם שקספיר, אף יותר מ"המלט", "ליר" ו-"הסערה". אולי משום כל הוא גם המחזה הנלמד ביותר בבתי ספר בעולם, ועד לפני שנים רבות היה המחזה השקספירי היחיד שנלמד בבתי הספר התיכוניים בארץ. בעולם התאטרון מזכירים אותו כ"מחזה שלא אומרים את שמו" מחשש בן מאות שנים מפני עין-הרע שפוקדת הפקות שלו ושחקנים המשתתפים בהן.
ובה בעת זהו מחזה פופולרי עד כי תמונות שונות וציטוטים ממנו, בפי מי שלמדו והתוודעו אליו, רבים יותר מכל הציטוטים גם יחד של שלושת המחזות האחרים. לא צריך יותר מתזכורת קלה וכבר עולים בזיכרון משפטים מתמונות המפגשים של שלוש המכשפות “אחיות הגורל”, אלה של ליידי מקבת, בדרך העקובה מדם שלה אל כס המלכות, ושלו עצמו בתיאור רצח המלך דאנקן או בתמונת הכתרתו.
המונולוג "הקומי" של שוער הטירה הפך לפנינה ששחקנים רבים נאבקים לשחק אותה, הדיאלוג המזעזע בין אשת מקדאף ובנם הוא אחת התמונות המרגשות-מזעזעות ביותר בדרמה שכל כולה נתיב דמים, וכמובן תמונת הליידי הנטרפת בייסוריה ו"כל בשמי ערב לא ימחו את הדם מידיה", או ההספד של מקבת כשהוא מתבשר על מותה.
לא היה קשה לנחש מה יהיה גורל המחזה הזה כאשר נמסר כי הוא נפל לידיו של במאי האופרה הצעיר דני ארליך. שמו הולך לפניו כמומחה לגרסות בימתיות מרתקות ופרובוקטיביות של יצירות מופת, כמו "דידו ואנאס" של פרסל, “נישואי פיגרו" של מוצרט שהועלו כאן, והוא גם היה שותף להעלאת אופרות מקוריות של משה זורמן, כולל גרסתם ל"פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן.
הפעם הוא חבר למלחינה הצעירה אנה סגל, וביחד עם המעצבת מאיה מידר-מורן הוא פירק את המחזה והרכיב אותו מחדש כיצירה הנאחזת במסורות בימתיות של תאטרון, אופרה וקברט. היצירה בגרסתה הראשונה הועלתה לפני כמה חודשים במסגרת "ניסוי כלים" בבית תמי בתל-אביב, ועתה היא חוזרת במרכז פליציה בלומנטל בגרסה ארוכה יותר, עם שתי תוספות חשובות.
סדר התמונות שונה, והביצוע הופקד בידי שלוש שחקניות נפלאות ומתמכרות: קרין הופמן שהיא גם זמרת אופרה, רוני יעקובוביץ' ונטלי נאמן. הן משתלטות על מה שנראה כבמת תאטרון נטושה, בדימויים עסיסיים, בתלבושות מוטרפות, ומגלמות בפיצול-תפקידים ביניהן את הנשים במחזה – ליידי מקבת, המכשפות, ואשת מקדאף אך גם את שומר הטירה, מקבת ובנו של מקדאף.
המשחק שלהן כולל שירה, הן יוצרות אפקטים מוזיקליים המצטרפים אל נגינתה של המלחינה בצד הבמה ופסקול של אפקטים המשלים בעוצמה את הסאונד המיוחד של המופע, שהוא על פניו דמוי קברט.
ארליך והשחקניות יצרו שורת דימויים משעשעים וחידתיים, נשיים, מוקצנים ומרתקים, כשהן עושות זאת בנסיבות שרק ברגע האחרון זוכים להסבר מפתיע, שהרמז לו מצוי אולי בצמד השורות המפורסם מהמונולוג של מקבת: “חיינו צל עובר, שחקן עלוב, המקפץ שעה על הבמה ומתנדף".
זו שעה מופלאה שכולה טירוף מערכות ודמויות כמחווה לגדולתם של שקספיר ושל המחזה הנפלא הזה.